בר"מ 8250/10 מנחם מנדלסון ו-12 אחרים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה ואח'

השופט ע' פוגלמן:

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט א' אליקים) מיום 10.10.2010 אשר דחה את ערעור המבקשים על החלטת ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה במחוז חיפה (להלן: ועדת הערר או הוועדה) מיום 29.3.2007, שבתורה דחתה ערר שהגישו המבקשים נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה (להלן: הוועדה המקומית).

1.     המבקשים הם בעלים של חלקות חקלאיות באזור השרון. ביום 2.3.1998פורסם שינוי 42 לתמ"א 3 (להלן: התכנית הראשונה) שעניינו התווית כביש מס' 9 מכביש החוף – דרך מס' 2 ועד לכביש מס' 6. תשריט התכנית הוא בקנה מידה של 1:100,000 והסימון עליו נעשה באופן ידני. מספר שנים לאחר מכן, ביום 7.9.2005 פורסמה למתן תוקף תכנית תשתיות לאומיות "תת"ל/3, 4/6"(להלן: התכנית השנייה) המפרטת את התוואי המדויק של כביש מס' 9 וכוללת הוראות של תכנית מפורטת. לפי התוואי שסומן, הכביש עתיד לעבור בחלקותיהם של המבקשים. המבקשים הגישו ביום 17.5.2006 (קרי, בחלוף כ-8 שנים מיום פרסום התכנית הראשונה) תביעות לפיצויים מהוועדה המקומית מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). משלא נדונו תביעות המבקשים בוועדה המקומית במועד, הם הגישו עררים שנדונו במאוחד בוועדת הערר.

2.     ועדת הערר בחנה את שאלת הפגיעה בחלקות על ידי התכנית הראשונה, אםזו ניתנת לזיהוי ודאי, ואם התכנית השנייה הוסיפה פגיעה נוספת לזו שנגרמה בתכנית הראשונה. הבחינה נעשתה על רקע פסיקתו של בית משפט זה שלפיה גם כאשר מדובר בתכנית מתאר ארצית בקנה מידה של 1:100,000, יש לבחון אם ניתן לזהות את הפגיעה, וככל שזו ניתנת לזיהוי, תכניות בדרגת פירוט גבוהה יותר שאושרו בשלב מאוחר יותר לא תיחשבנה כתכניות פוגעות (ע"א 664/02הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ' נמדר, פסקאות 8-7(10.8.2003) (להלן: עניין נמדר)). בגדר החלטת הוועדה נבחנה במדוקדק הפגיעה בכל חלקה מכוחה של התכנית הראשונה. ועדת הערר התייחסה לעצמים פיזיים בסמוך לחלקות (קו מתח גבוה, מתרוכה וקצהו הצפוני של הישוב אליכין). נקבע כי עצמים אלו מהווים נקודת התייחסות מרחבית ועוזרים לזהות בבירור את החלקות הנפגעות מהתכנית הראשונה. בהתייחס לחלקה 22 מצאה ועדת הערר כי התכנית השנייה יצרה פגיעה נוספת ובהיבט זה התקבלה טענת המבקשים, ובנוגע לחלקה 20 מצאה הוועדה כי התכנית הראשונה כלל לא יצרה בה פגיעה. באשר לחלקות 8, 11 ו-19 נמצא כי הפגיעה היא פועל יוצא של התכנית הראשונה. משכך, ועל רקע התשתית הנורמטיבית האמורה, נקבע כי בהתייחס לחלקות אחרונות אלה אין מקום לתביעת פיצויים בגין התכנית השנייה. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה. 

3.      גם בבית המשפט לעניינים מינהליים נבחנה לעומק טענת המבקשים שלפיה הפגיעה בחלקות לא הייתה ניתנת לזיהוי לפי התכנית הראשונה. בית המשפט בחן אף הוא את התשריטים שהוצגו לוועדת הערר, את מפת הגוש, כמו גם את תשריט התכנית הראשונה. לאחר ניתוח מפורט של התשריט קבע בית המשפט כי לא נפל כל פגם בניתוחה של הוועדה. בית המשפט הוסיף ודן –למעלה מן הצורך – בטענה נוספת שלא הועלתה לפני ועדת הערר – שלפיה התכנית הראשונה והתכנית השנייה הן בבחינת מהלך תכנוני אחד ודחה אותה לגופה. על רקע קביעות אלה נפסק כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום פרסום התכנית הראשונה, ומכאן שתביעת המבקשים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה התיישנה. לפיכך נדחה ערעורם.

4.     על פסק דין זה נסבה בקשת הרשות לערער המונחת לפנינו. לטענת המבקשים מעלה הבקשה מספר סוגיות עקרוניות הטעונות הכרעה. בין היתר סבורים המבקשים כי תכנית מתאר ארצית אינה מפורטת דיה ואין לשלול אפשרות לקבל פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין הפגיעה אותה גרמה התכנית השנייה. זאת, במצב הדברים שבו התכנית הראשונה כוללת מפה בקנה מידה של 1:100,000 אשר אדם סביר אינו יכול להבחין בפגיעה בגדרה. עוד נטען כי שגה בית המשפט בדחיית טענת המבקשים כי שתי התכניות מהוות מהלך תכנוני אחד, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק עם אישור התכנית השנייה. בהקשר אחרון זה הוסיפו המבקשים כי לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, פורסם פסק הדין בבג"ץ 9409/05 אדם טבע ודין נ' הוועדה הארצית לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות (24.10.2010) (להלן: עניין אדם טבע ודין), שביטל את חלקו המערבי של כביש מס' 9. לטענת המבקשים, טענות המשיבה 2 בעניין אדם טבע ודין הפוכות ומנוגדות לטענותיה בהליך זה, והדבר מנוגד לחובת תום הלב המוגברת החלה עליה בהיותה רשות ציבורית.

5.     המשיבות מצידן סבורות כי אין עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי על פי אמות המידה המקובלות. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים אינו חורג מהנסיבות הקונקרטיות של המקרה ומתמקד בשאלה העובדתית גרידא –אם ניתן לזהות את הפגיעה במקרקעי המבקשים במסגרת התכנית הראשונה. שתי הערכאות הקודמות יישמו את ההלכה הפסוקה שיצאה מלפני בית משפט זה ומצאו כי הפגיעה בשלוש מתוך חמש חלקות המבקשים נגרמה עקב התכנית הראשונה. לטענת המשיבות, קביעה עובדתית זו מבוססת כדי הצורך, אך אפילו הייתה נופלת בה טעות לא היה בכך כדי לגלות עילה למתן רשות ערעור.

6.     קודם שנידרש לבחינת הבקשה גופה, נזכיר את אמת המידה למתן רשות ערעור לבית משפט זה על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי על החלטת טריבונל מינהלי דוגמת ועדת ערר מחוזית לפיצויים והיטלי השבחה. עמדנו בפסיקתנו לא אחת על אמת המידה למתן רשות ערעור מקום שהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי (בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פסקה 6 (12.3.2012); בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל, פסקה 8 (1.5.2012)).

7.     הבהרנו כי התוויית אמות מידה למתן רשות ערעור לגבי סוגים שונים של הליכים נגזרת ממאפייניהם הקונקרטיים. מבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים, קבענו כי יש להתחשב בטיבו של הטריבונל הראשון שדן בעניין – ככל שהוא קרוב יותר במאפייניו לערכאה שיפוטית, תקטן הנכונות ליתן רשות ערעור לבית משפט זה. שיקול נוסף הוא מידת המומחיות שבה ניחן הטריבונל בנוגע לשאלה העומדת לדיון – ככל שעומדים לרשותו ידע ומומחיות מיוחדת בשאלה, ובהיבט זה אף נהנה הוא מיתרון על פני בית המשפט, כך תקטן הנכונות להעניק רשות לערער. שיקול שלישי הוא מספר ה"גלגולים" שבהם נשמע העניין קודם לבקשת הרשות לערער: ככל שהעניין נדון מספר רב יותר של פעמים, כך קטנה ההסתברות שנפלה טעות בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות שנדרשו לעניין, ובהתאם קטנה הנכונות להעניק רשות לערער לשם בירור נוסף. שיקול זה מתחזק ככל שהגיעו הערכאות הקודמות שדנו בעניין למסקנה זהה, שאז קטן הסיכוי שבית משפט זה ייטה להתערב בהכרעתן זו. שיקולים אלה מביאים בחשבון את הצורך בניהול נכון של המשאבים המוגבלים של זמן שיפוטי שעומדים לרשותו של בית משפט זה (בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה"שורקות" נ' גרמנוב, פסקה 13 (23.9.2012)).