בר"מ 2315/15 מייק ואן קול ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור בעמ"נ 51125-02-15) מיום 25.3.15 (להלן: בקשת רשות הערעור), שבמסגרתה נדחתה בקשה למתן צו ביניים שימנע את הרחקתה של המבקשת מן הארץ עד לסיום ההליכים בעניינה. בד בבד עם פתיחתו של הליך זה הגישו המבקשים גם בקשה למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון – שבו ביום נדחתה על ידי בית המשפט (כבוד הרשמת ל' בנמלך) אשר מצא כי היא משוללת יסוד. עתה מונחת לפניי בקשה שהוגשה היום, 5.4.15, שהוכתרה כ"בקשה דחופה למתן סעד ביניים על אתר", והוגשה על רקע המועד שנקבע לעזיבתה של המבקשת את הארץ – יום 6.4.15.

בקשת רשות הערעור

2. בקשת רשות הערעור דלה ביותר מבחינת הטיעונים העובדתיים והמשפטיים המפורטים בה, עד כי לא ניתן לדלות ממנה את הרקע העובדתי הדרוש לעניין. עם זאת מהחלטת בית משפט קמא עולה כי המבקשת היא נתינת הפיליפינים, שביום 11.2.14 נכנסה לישראל באשרת תייר מסוג ב/2 (ומאז הוארכה האשרה מעת לעת); המבקש הוא אזרח ישראל, ובן זוגה של המבקשת לטענתו. ביום 11.8.14 פנו המבקשים למשיב בבקשה להסדרת מעמדה של המבקשת בארץ לפי "נוהל ידועים בציבור" (להלן: הבקשה להסדרת מעמד); ויצוין בנקודה זו כי כך למרות שהמבקשת נשואה לאדם אחר במדינת מוצאה. עוד עולה מהחלטת בית משפט קמא, כי המסמכים שצורפו לבקשה להסדרת מעמד לא אומתו כדין וכנדרש על פי הנוהל; וכך גם לאחר שניתנה למבקשים ארכה על מנת לעשות כן. עם זאת, המבקשים פנו למשיב בבקשות אחרות – במטרה שיונפק למבקשת רישיון עבודה בישראל. במצב דברים זה, ומחמת שלא המציאו המבקשים את המסמכים הדרושים לפי הנוהל, דחה המשיב את הבקשה להסדרת מעמד על הסף והתיק נסגר. יצוין כי חרף חשיבותה של החלטת המשיב, זו לא צורפה לבקשת רשות הערעור.

           המבקשים הגישו ערר על החלטת המשיב לבית הדין לעררים בירושלים (ערר (י-ם) 2301-14; להלן: הערר). הערר נדחה, והמבקשים הגישו ערעור על החלטת בית הדין לעררים לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (להלן: הערעור המנהלי) – מסמך שאף הוא לא צורף לבקשת רשות הערעור. במסגרת הערעור המנהלי עתרו המבקשים גם לצו ביניים – שלפיו תינתן למבקשת אשרת שהייה זמנית "בתוקף עד 30 ימים שלאחר סיום כל ההליכים בהם נקט התובע". החלטת בית משפט קמא בבקשה למתן צו ביניים בגדר הערעור המנהלי היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור.

3. בית משפט קמא דחה את הבקשה לצו ביניים. כך, בראש ובראשונה, משום שהצו התבקש לתקופה בלתי מוגדרת:

"מתן צו ביניים כמבוקש 'עד לסיום כל ההליכים שנקט התובע' לרבות ההליך הנדון משמעה צו ביניים בלתי מסוים ובלתי תחום בזמן, המתייחס להליכים שונים ומשונים שבית משפט זה אינו אמור להידרש אליהם כלל ועיקר, ואשר טיבם אינו מפורט."

           בהתייחס לסיכויי הערעור ציין בית משפט קמא כי על פניו אלה אינם גבוהים. בתוך כך נאמר כי טרם שדחה המשיב את הבקשה להסדרת מעמד, ניתנו למבקשים מספר הזדמנויות להשלים את המסמכים החסרים על פי הנוהל – ובין היתר באמצעות גורם שלישי, שיבצע את ההמצאה דרך הקונסוליה הישראלית במנילה; אלא שהמבקשים מטעמיהם לא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם. לעניין מאזן הנוחות, בית משפט קמא ראה לנכון לציין כי הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מדחיית הבקשה לצו ביניים איננו בלתי הפיך, משום שגם לאחר שתחזור המבקשת לארצה (וככל שיהיו בידה המסמכים הנדרשים) ניתן לשוב ולפנות למשיב להסדרת מעמדה. סופו של דבר, קבע בית המשפט קמא כי על המבקשת לעזוב את ישראל עד ליום 6.4.15.

4. ביום 1.4.15 הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור, אשר כבר צוין כי היא נעדרת כל תשתית עובדתית ומשפטית. במסגרת הבקשה, שאותה כתב המבקש בעצמו, נטען על ידו בעיקר לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, ולכך שההחלטה ניתנה תוך התעלמות מעובדות רלוונטיות ומטענות חשובות. עוד נטען כי משמעות הדחייה של הבקשה לצו ביניים היא סיכולו של הערעור המנהלי בכללותו, וכן כי בינתיים נגרמו למבקשים נזקי גוף ונפש כתוצאה מהטיפול בעניינם. ואולם הדברים נטענו על ידי המבקשים כסיסמאות בעלמא, וללא פירוט. מכל מקום ובסופו של דבר, עתרו המבקשים בבקשת רשות הערעור לסעדים כדלקמן:

"א. לבטל לאלתר את גזירת הגירוש של אמי (המבקשת- ע'ב'), הבלתי מתקבלת על הדעת.

ב. להורות לבית משפט קמא לקבוע מועד לדיון פרונטאלי בערעור (הערעור המנהלי-ע'ב'), דהיינו בנוכחות הצדדים.