בר"ם 3802/16

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.4.2016 (עת"ם 28824-04-16, סגנית הנשיא ש' דברת). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגישו המבקשים להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית.
 

רקע והליכים קודמים

2. מקורו של ההליך שהוליד את הבקשה שבפני הוא בכופר חניה שהטילה המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשקלון (להלן: הוועדה המקומית), על המבקשים, כתנאי להוצאת היתר בניה במגרש באשקלון, מכוח סעיף 2(ב) לתוספת לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983. עקב מחלוקת בנוגע למספר החניות שבגינן יש לשלם כופר חניה, הגישו המבקשים ערר על החלטתה של הוועדה המקומית לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, היא המשיבה 1 (להלן: ועדת הערר). ועדת הערר דחתה את הערר, ועל כך הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי (עת"ם 9055-01-15, סגנית הנשיא ש' דברת). עתירתם התקבלה במובן זה שהדיון בעניינם הוחזר לבחינתה של ועדת הערר. ביום 1.3.2016 ועדת הערר חזרה ודחתה את הערר (להלן: ההחלטה השנייה). לטענת המבקשים, החלטה זו הומצאה לבא-כוחם בדואר אלקטרוני ביום 2.3.2016.

3. 43 ימים לאחר שההחלטה השנייה הומצאה למבקשים, ביום 14.4.2016 שהוא יום חמישי בשבוע, הם הגישו בשעה 17:00 בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית בגינה. באי-כוח המבקשים נימקו את בקשתם בכך שמוטל עליהם עומס עבודה רב ושהארכת המועד המבוקשת לא תפגע בוועדה המקומית מן הטעם שכופר החניה שולם זה מכבר על-ידי המבקשים. עוד צוין כי הוועדה המקומית מתנגדת לבקשה.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד בהחלטתו מיום 17.4.2016, בקבעו כי "אין בבקשה כל נימוק של ממש להארכת מועד, היא אפילו אינה מגובה בתצהיר ובאמירה בעלמא של עומס של עבודה חריג אין די". בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי המועד שבו הוגשה הבקשה להארכת מועד (כאמור, ערב המועד שבו אמורה הייתה לחלוף התקופה של 45 ימים הקבועה בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן:התקנות)) מעלה כי המבקשים יצאו מנקודת הנחה כי בקשתם תתקבל.

5.        למחרת, ביום 18.4.2016 המבקשים הגישו בקשה נוספת להארכת מועד, ובהמשך, ביום 20.4.2016, אף הגישו את העתירה. ביום 8.5.2016 בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה הנוספת, וכן הורה על מחיקת העתירה שהוגשה.

בקשת רשות הערעור והתגובות לה

6. הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה מבלי להתייחס לכללי השיהוי החלים על הגשת עתירה מינהלית, שאמורים להביא בחשבון, לצד השיהוי הסובייקטיבי, גם היבטים של שיהוי אובייקטיבי והשלכות על שלטון החוק. לטענת המבקשים, מבחנים אלה היו מוליכים למסקנה כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת העתירה. המבקשים טוענים כי מאחר שכבר שילמו את כופר החניה, היעתרות לבקשתם לא הייתה גורמת לנזק כלשהו למי מהמשיבות או לצדדים שלישיים. עוד טוענים המבקשים כי אין זה חריג לבקש הארכת מועד אף בנסיבות של עומס עבודה של בא-כוחו של צד להליך כאשר אין לדבר השלכות של ממש, ועל כן בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל מספק לנימוק זה. המבקשים מדגישים בהקשר זה כי הוועדה המקומית סירבה להארכת המועד ללא כל נימוק.

7. המבקשים מוספים ומדגישים כי בסופו של דבר הם הגישו את העתירה המינהלית עצמה באיחור של שלושה ימים בלבד מהמועד הקבוע בתקנות. כמו כן, המבקשים הלינו על כך שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מאחר שלא גובתה בתצהיר.