בר"ם 3412/14 רס"ן (מיל') יגאל שינדר נ' מדינת ישראל - צבא הגנה לישראל

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 8.4.2014 (עת"ם 37016-11-11, השופט א' בכר). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע-2010 (להלן: הוועדה ו-חוק ועדת הערר על שירות קבע, בהתאמה) מיום 5.10.2011 (ו"ע 11/10).

רקע והליכים קודמים

2.        מקורו של ההליך דנן בטענת המבקש שלפיה הובטח לו כי ישוחרר משירות הקבע בצה"ל במסגרת "נוהל גילאי הביניים" (המעוגן בהוראת הפיקוד העליון 3.0508 הנושאת את הכותרת "נוהל לשחרור משרתי הקבע"). ככלל, "נוהל גילאי הביניים" (להלן: הנוהל) מיועד לאפשר לצה"ל לשחרר ביוזמתו משרתי קבע מטעמים של אילוצי תקנים ותקציב במתכונת המאפשרת הענקת הטבות כספיות מוגדלות בהתאם למספר שנות השירות שלהם. יודגש כי הנוהל אינו מזכה את המשתחררים מכוחו בגמלת פנסיה, אולם הוא מאפשר להם (ובתנאי ששירתו בקבע לפחות עשר שנים) לוותר על הטבות כספיות מוגדלות אלה ולבחור חלף זאת בהסדר של "הקפאת זכויות" (כקביעתו בסעיפים 12א ו-54(ג) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגימלאות)). במסגרת הסדר זה, זכאי משרת קבע ששוחרר לאחר עשר שנות שירות לפחות ואינו זכאי לקצבה, "להקפיא" את זכויותיו ולקבל גמלה עם הגיעו לגיל פרישת חובה לפי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 או עם פרישתו לפנסיה מסיבות רפואיות. יצוין בהקשר זה כי ההסדר של "הקפאת זכויות" אינו חל על מי שקיבל מענק שחרור (לדיון מקיף בנוהל, ראו: בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום הגמלאות (12.1.2011)).

3.        המבקש שירת במערך האחזקה של חיל האוויר החל מיום 30.8.1987 ועד ליום 1.4.2007, עת השתחרר מצה"ל בגיל 38, ארבע שנים לפני הגיל בו היה זכאי לקצבת פרישה (וזאת ללא קשר לנוהל). המבקש החל את שירות הקבע שלו בתור נגד, ובשנת 1998 יצא לקורס קצינים. בהמשך לכך, בשנת 2000 הוא הועלה לדרגת סרן.

4.        על פי מדיניות צה"ל, לא ניתן לשהות בתקופה המכונה "קבע ראשוני" (קרי בתור קצין שדרגתו נמוכה מרב-סרן) יותר מ-7 שנים (או 9 שנים במקרים חריגים). לכן, כדי שהמבקש יוכל להמשיך בשירות נעשה ניסיון למצוא לו תפקיד בתקן רב-סרן. במסגרת כך, בשנת 2006 הוצע לו תפקיד של מפקד גף באחד מבסיסי חיל האוויר, בדרגת רב-סרן. המבקש סירב לקבל על עצמו תפקיד זה וביקש להשתחרר. בהמשך לכך, ביום 31.8.2006 יצא המבקש לחופשה ללא תשלום לתקופה של חודשיים, לקראת שחרורו מצה"ל (להלן: חל"ת). המבקש אמור היה לשוב לשירות בצה"ל עם סיום החל"ת, ביום 31.10.2006, אך לא עשה כן. יצוין כי גורמי הצבא השלימו לתקופה מסוימת עם התנהלות זו. לטענת המבקש, מפקדו הבטיח לו כי מאחר שלא הסכים לקבל את התפקיד שהוצע לו ייפתחו בעניינו הליכים לשחרורו במסגרת הנוהל (המקנה כאמור זכויות כספיות נוספות במקרה של פרישה) והוא הסתמך על הבטחה זו והחל להתכונן להשתלבות בחיים האזרחיים.

5.       בראשית שנת 2007 הובהר למבקש על-ידי גורמים בצה"ל כי עליו לשוב לשירות פעיל או לחילופין להשתחרר מן השירות מרצונו, היינו ללא קבלת פיצוי מיוחד בגין פרישה מוקדמת. בשלב זה פנה המבקש, תחילה בעצמו ולאחר מכן באמצעות בא-כוחו, לרשויות צה"ל, בטענה תוך שהובטח לו כי ישוחרר לפי הנוהל, וכך יקבל זכויות נוספות. בהמשך לכך, ביום 15.3.2007 זומן המבקש לראיון בפני רס"ן שלומי בן-נון, רמ"ד סגל תחזוקה בחיל האוויר (להלן: בן-נון). בן-נון הודיע למבקש כי כאמור, החל"ת שנטל הסתיימה בסופו של חודש אוקטובר 2006 (קרי למעלה מארבעה חודשים לפני מועד הראיון), ועל כן עליו לשוב לשירות באופן מיידי ואם לא כן ייחשב למי שנעדר מן השירות ללא רשות. בן-נון דחה את טענותיו של המבקש בדבר ההבטחה שקיבל לשיטתו וקבע כי עליו לקבל את המינוי שהוצע לו או להשתחרר מיוזמתו (להלן: החלטתו של בן-נון).

6.        בשלב זה, ולאחר דין ודברים נוסף בין בא-כוחו של המבקש לבין פרקליט חיל האוויר, החליט המבקש להשתחרר משירותו, לדבריו בשל התחייבותו כלפי גורמים אזרחיים. לפיכך, המבקש סיים את שירותו ביום 1.4.2007, אך הודיע לרשויות הצבא כי הדבר נעשה תחת מחאה וכי יפעל למימוש זכויותיו שנשללו ממנו שלא בצדק.

7.        ביום 31.10.2007 הגיש המבקש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפסק דין הצהרתי בנוגע לזכאותו לזכויות מכוח הנוהל. ביום 6.11.2008 נמחקה תביעה זו בשל העדר סמכות עניינית (ת"א (שלום ת"א) 61650/07, השופטת נ' גרוסמן). בעקבות זאת, ביום 18.11.2008 הגיש המבקש תביעה זהה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין זכויותיו הנטענות (ע"ב 11580/08, השופטת א'גילצר-כץ). ביום 30.11.2008 הורה בית הדין למבקש להסביר מדוע הוא מוסמך לדון בבקשה. המבקש נמנע מלהגיב להוראה זו, ותביעתו נדחתה. ובהמשך לכך ביום 2.12.2008 הגיש המבקש עתירה לבג"ץ (בג"ץ 10187/08, הנשיאה ד' ביניש והשופטות א' פרוקצ'יה ו-מ' נאור (כתוארה אז)). עתירת המבקש נמחקה ביום 14.1.2010 בהסכמה, בשל הרפורמה שהייתה צפויה ביחס לערכאה המוסמכת לדון בטענות הנוגעות לשחרור מן הצבא, והובילה לחקיקתו של חוק ועדת הערר על שירות קבע. זאת, תוך שהמשיבה התחייבה כי לא תעלה נגדו טענות מקדמיות ותאפשר את בירור טענותיו לגופן. בהמשך לכך, ביום 23.1.2011 הגיש המבקש ערר לוועדה, וביקש לקבל סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לקצבת פרישה מצה"ל או לחילופין לפיצוי בשווי הקצבה. בהחלטתה מיום 20.6.2011 הורתה הוועדה למבקש לנמק מדוע היא מוסמכת לדון בטענותיו, וכן - בשים לב לכך שסמכותה הוגדרה כסמכות לדון בעררים על החלטות – להצביע על החלטת הגורם המוסמך בצבא אשר עליה הוא עורר. ביום 17.7.2011 הצביע המבקש על החלטתו של בן-נון כהחלטה הרלוונטית שנגדה מכוון הערר.

8.        ביום 5.10.2011 דחתה הוועדה את הערר. הוועדה קבעה כי היא אינה מוסמכת לדון בערר מאחר שהוא לא הצביע על החלטה של גורם מוסמך בצבא בדבר שחרור המבקש מצה"ל וזכויותיו אגב הפרישה, כפי שנדרש לפי סעיף 4 לחוק ועדת הערר על שירות קבע. הוועדה עמדה על כך שלמבקש ניתנו הזדמנויות להמציא את המסמך שבו מצויה ההבטחה אשר לדבריו ניתנה לו באשר לכך שישוחרר מצה"ל לפי הנוהל אך הוא לא המציא מסמך כזה. לפיכך, הוועדה קבעה כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. בנוסף, הוועדה קבעה כי המבקש לא הוכיח אף את טענתו לפיה רשויות הצבא כפו עליו להסכים לשחרורו משירות צבאי. הוועדה ציינה בהקשר זה כי לא ניתן לראות בבחירתו של המבקש להעדיף מעסיקים אזרחיים על פני המשך שירותו הצבאי כפיה להשתחרר מהשירות. הוועדה הוסיפה וקבעה כי טענת המבקש בהודעתו מיום 17.7.2011 כי החלטתו של בן-נון היא ההחלטה שעליה מתבקש הערר מהווה שינוי חזית לכאורה מן האמור בכתב הערר. לבסוף, קבעה הוועדה כי בכל מקרה אין בסמכותה להעניק סעד הצהרתי כפי שהתבקשה מאחר שעל-פי סעיף 11 לחוק ועדת הערר על שירות קבע היא אינה מוסמכת לתת דבר שהגורם המוסמך שעל החלטתו נסב הערר אינו מוסמך לתת.