פסק דין
התובעים, שכניהם של הנתבעים מס' 1 עד 4, הגישו את התביעה בטענה כי הנתבעים מס' 1 עד 4 גנבו חפצים של התובעים, שאוחסנו במקלט, שהפך למחסן, בבית המשותף, ונתנו חלקם לנתבעת מס' 5 ולאחרים. סכום התביעה, 23,410 ₪, היווה חיבור שווי המוצרים: ספה (3,000 ₪), מכונת כביסה (5,500 ₪), תריס חשמלי ומסגרת לחלון (11,160 ₪) וכן עלות הזמן לטיפול בגניבה (3,750 ₪=15 שעות כפול 250 ₪ לשעה).
התובעים טענו כי הגניבה בוצעה בחודש יולי 2012, עת שהו בחו"ל, כי לכל הדיירים בבניין היה מפתח למחסן, וכי הם הגיעו אל הנתבעים מס' 1 עד 4 "בתהליך של אלימינציה", כי הנתבעים הודו בגניבה וטענו כי לקחו את חפצי התובעים כשעשו סדר במחסן, מאחר והתובעים אחסנו אותם ללא רשות, וכי הנתבעת מס' 2 התנדבה לפנות לנתבעת מס' 5 על מנת שתשלם לתובעים 1,300 ₪. הראיות שהציגו התובעים הינן תלונה שהגישו במשטרה ביום 26/8/12, תדפיס מהאינטרנט על מחירי מכונת כביסה מהסוג הנטען בסך 4,970-4,990 ₪, וטופס העברה של הסך 5,500 ₪ מחשבון המבקשים לטובת בנם, לו היתה שייכת מכונת הכביסה, פרסום מהאינטרנט של מחיר הספה, שנטען כי נגנבה 3,079 ₪, צילום של דגם החלון, כתב כמויות מקבלן, המעיד על המחיר בו חוייבו התובעים עבור יחידת חלון קומפלט מיום 28/8/12.
הנתבעים הכחישו את העובדות ואת שווי החפצים, הכחישו כי הודו בדבר מה ותבעו את התובעים כאן בשתי תביעות לשון הרע (ת.א. 24544-11-12 תביעת משפ' פורקוש ות.א. 44888-10-12 תביעת משפ' פולצ'ק. שני התיקים קבועים לדיון בפני כב' השופטת הוך-טל ליום 13/6/13).
הנתבעים מס' 3 ו-4 הוסיפו כי גם לקבלנים, שבנו בדירות ממ"דים דירתיים, היו מפתחות של המחסן.
הנתבעת מס' 5, בתם של הנתבעים מס' 3 ו-4, הכחישה כל מעורבות בלקיחת חפצי התובעים או קבלתם.
לדיון, שהתקיים לפני ביום 30/4/13 התייצבו כל הצדדים, למעט הנתבעת מס' 2, גב' פורקוש, וכן נכחו באולם עורכי הדין של הנתבעים מס' 1 עד 4 בתביעות לשון הרע.
התובעים הגישו פירוט טענות בכתב (ת/1), צילום של המחסן, בו מאוחסנים חפצים שונים, אשר התובעים טענו כי אלה חפציהם של הנתבעים, שהיו במחסן גם לפני הגניבה ולא נגנבו (ת/2), ותמונות דלת המחסן, שלא נפרצה (ת/3). כן הגישו התובעים מכתב הנתבעים מס' 1 ו-2 מיום 26/8/12 (ת/4) ותמונת אחיה של הנתבעת מס' 4 הולך בשביל הבניין ובידו חפץ כלשהו (ת/5).
התובעים ב-ת/1 ובדיון חזרו על הטענה לפיה גב' פורקוש אישרה כי גב' פולצ'ק לקחה את הדברים, ומסרה אותם לאחיה, אדם חירש אילם המתפרנס ממכירת ציוד משומש, טענה כי גב' פולצ'ק סובלת משכחה, והבטיחה כי תתקשר לנתבעת מס' 5 לקבל תמורת הרכוש שנגנב. עוד טענו התובעים כי מר פורקוש אמר להם שהוא יודע שהרכוש שלהם נעלם וכי הכניסו דברים למחסן ללא רשות, גב' פורקוש התקשרה והציע תשלום בסך 1,300 ₪ מהנתבעת מס' 5 ומר פולצ'ק ענה לפניית התובעת כי הוא ומר פורקוש עשו סדר במחסן. התובעים טוענים כי האמור ב-ת/4 לפיו הנתבעים מאשימים את התובעים בעשיית שימוש במחסן ללא רשות והשתלטות עליו תוך איום בתביעת דמי שימוש מעיד אף הוא על המניע של הנתבעים לסלק את חפצי התובעים מהרכוש המשותף.
התובעים ציינו כי הגיעו למסקנה כי המעורבים בגניבה הם הנתבעים לאחר ששלוש מתוך שש המשפחות הגרות בבניין הכחישו חלק בגניבה (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 1-4). התובעים שללו את טענת הנתבעים, לפיה גם לקבלנים שבנו את הממ"דים היו מפתחות בהצגת מפתחות המחסן, שלטענתם נמסרו לקבלן, ונלקחו ממנו לפני נסיעתם לחו"ל (שם, שורות 5-7). התובעים טענו כי הנתבעת מס' 4 מסייעת לאחיה באיסוף ציוד משומש מהשכנים כמו גם במתן עבודות עבור ועד הבית ללא מכרז.
התובעת מס' 2 העידה בפירוט על השתלשלות העניינים כאשר חזרו מחו"ל לאחר חודש העדרות, היא סיפרה כי ניגשה לשכנה גב' פולצ'ק לומר שלום וכי השכנה גב' פורקוש הצטרפה לשיחה, אז ירדה התובעת את המחסן, גילתה את גניבת חפצי המשפחה, גב' פולצ'ק נכנסה לביתה וגב' פורקוש אמרה לתובעת כי דבורה פולצ'ק היא שעשתה זאת וכי היא אשה חולה ומסרה את הדברים לאחיה.
הנתבעים הינם אנשים מבוגרים והעידו כך: הנתבע מס' 1 הכחיש את מעורבותו בהעלמות החפצים, אף כי אישר שהתובעים שמו במחסן "חלון שתופס חצי מחסן" ספה ומכונת כביסה או מדיח כלים (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 20-22). עוד העיד הנתבע מס' 1 כי התובעים "עשו בלאגן" לקחו קבלן אחר לביצוע בניית הממ"דים, נתנו לקבלן מפתחות, לא ביקשו מועד הבית (כנראה הנתבעים מס' 1 ומס' 3, הערה שלי, ג.ס.ב.) רשות, ולא בדקו את תכולת המחסן מיד כשחזרו מחו"ל.
הנתבע מס' 3 העיד כי הוא גר בבניין 15 שנה, כי בשנת 2006 (לפני מלחמת לבנון השניה) הוא ומר פורקוש טיפלו במקלט, הוציאו את כל החפצים, יצקו רצפה, ביצעו אינסטלציה וחשמל ודלתות ברזל, והמקלט היה שמיש. הנתבע סיפר כי לאחר מכן התחילו לבנות ממ"דים עוד בתקופה שגר שכן אחר במקום משפחת בר, וכי בזמן בניית הממ"דים היה "ברדק" ופעמים רבות הוא מצא את המקלט פתוח, עם אור דולק וכי נגנבו גם דברים שלו. עוד סיפר הנתבע מס' 3 כי המקלט שימש את ועד הבית לשמירת החפצים שנועדו לטיפול הגינה (בתמונה ת/2 נראים מכסחת דשא, חרמש חשמלי, מסור, דוקרן גינה, מזמרה ושאר כלי גינון). הנתבע מס' 3 ציין כי היו במחסן דלתות אלומיניום, רהיט כלשהו עם רגליים ואמר בגילוי לב: "היה לי חשק לקחת את זה ולזרוק בחוץ, אבל לא עשיתי את זה..." (שם, עמ' 5, שורות 9-15).
הנתבעת מס' 4 העידה, והכחישה את טענות התובעים לרבות בעניין מסירת חפציהם לאחיה.
הנתבעת מס' 5 העידה כי אינה גרה בבניין, כי אין לה קשר לבניין או למחסן, לשאלתי הנתבעת מס' 5 אישרה כי נעשתה אליה פניה בעניין, אך הכחישה כי הציעה 1,300 ₪.
לאחר עיון בכל הראיות, אני מוצאת כי ניתן להבין את חשדם של התובעים בשכניהם, שלאחר מקרה הגניבה אישרו את חוסר שביעות רצונם מאחסון החפצים על ידי התובעים, אך אין בכך די כדי לקבוע כי הנתבעים או מי מהם לקחו את חפצי התובעים, שהיו במחסן המשותף. אין כל ראייה לחיזוק טענת התובעים, שהינה טענה חמורה, אל מול עדויות הנתבעים. העובדה שהנתבעת מס' 2, אשה מבוגרת ולא בריאה, גם לפי טענת התובעים, לא התייצבה לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות אינה מספיקה כדי להוות חיזוק לטענת התובעים לפיה הנתבעים 3 ו-4 גנבו את החפצים. התובעים לא טענו כי גב' פורקוש גנבה אלא כי אמרה לתובעת שהגב' פולצ'ק עשתה זאת. למותר לציין כי שווי החפצים לא הוכח, ואם היה מדובר בחפצים יקרים, היה זה סיכון שנטלו התובעים על עצמם עת הניחו אותם במחסן משותף. אני דוחה את הטענה כי המפתחות, שהציג התובע בדיון, ביחד עם העובדה שהדלת לא נפרצה, מעידים כי לאיש מלבד השכנים לא היה מפתח למחסן, וכי הנתבעים הם שלקחו את החפצים.
אמנם אין מדובר במשפט פלילי, אך אני קובעת כי התובעים, לא שכנעו אותי להעדיף את גרסתם על זו של הנתבעים. כל העדים, שהעידו לפניי הינם בעלי עניין, ולא נמצא דבר שיטה את הכף לקבל את גרסת התובעים. לא נטען דבר בעניין תוצאות התלונה, שהוגשה לפני כשמונה חודשים.
הסיכום הינו שאני דוחה את התביעה, עקב אי הרמת נטל ההוכחה.
בנסיבות אלו, ועל מנת לא להוסיף מדון בין השכנים, איני עושה צו להוצאות ההליך הנוכחי.
המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מתן פסק הדין.