בר ואח' נ' יולזרי ואח'

החלטה

בקשה זו עניינה שאלת חיובם של התובעים, או מי מהם, להפקיד ערובה לצורך אבטחת הוצאותיהם של הנתבעים והתובעים שכנגד.

במסגרת כתב התביעה אשר הוגש על ידי המשיבים נטען כי הצדדים התקשרו ביניהם בשלושה הסכמים שונים, וביחס לשלושה פרויקטים שונים של בנייה במסגרת תמ"א 38 , דהיינו קבלת זכויות בנייה ומימושם באותם מבנים, כנגד שיפוץ והתאמת המבנה לתקני רעידות אדמה. פרויקטים אלו, כונו על ידי הצדדים, תחת השמות : "פרויקט מסריק", "פרויקט פנקס" ו"פרויקט ז'בוטינסקי".

לטענת התובעים, הוסכם בין הצדדים כי התובעים יממנו את הוצאות הפרויקטים, בהיקפים מוגדרים, וכנגד מימון זה , יהיו זכאים לקבל לידיהם חלק מהרווחים.

הוסיפו התובעים וטענו כי הגם שעמדו בהתחייבויותיהם כלפי הנתבעים, פעלו אלא האחרונים בחוסר תום לב, כאשר ביחס לשני פרויקטים מתוך השלושה, דחקו את רגלי התובעים, והתקשרו עם צד חיצוני, וביחס לפרויקט השלישי, העלו כלפי התובעים טענות על העדר הסכמת בעלי הזכויות למימוש הפרויקט.

כך או כך, לשיטת התובעים, לא הושבו לידיהם הכספים, נגרמו להם נזקים בשל הצורך ליטול הלוואות, ונגרעה זכותם לקבלת הרווחים.

בכתב ההגנה, טענו הנתבעים 2-3 (המבקשים) כי התובעים מעולם לא התקשרו עם מי מהם, אלא אם הנתבע 1 בלבד, כי ביחס לפרויקט פנקס מדובר היה בהסכם עם תנאי מתלה שלא התקיים, וביחס לפרויקט ז'בוטינסקי, מעולם לא נחתם הסכם כלשהו.

כן טענו הנתבעים כי לא קיבלו לידיהם כספים מהתובעים, ומכאן שאין מקום להשבה כלשהי , וממילא יש לאבחן בין הפרויקטים השונים מכוח זהות המתקשרים (בין התובעים ובין הנתבעים), מהות הפרויקט והוראותיו.

מהות טענות הצדדים:

לשיטת הנתבעים סיכויי התביעה בעניינם של התובעים הינם קלושים מאוד. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובעת 2 הינה חברה בבעלות של חברה אחרת אשר הינה בבעלות של אדם המתגורר מחוץ לגבולות ישראל ומכאן שיקשה על הנתבעים, מקום בו תדחה התביעה להיפרע בגין נזקיהם.

באשר לתובע 1, נטען כי מגוף התביעה עצמה ניתן ללמוד כי התובעים מצויים במצוקה כלכלית, נוכח התנהלותם מול הגוף ממנו לוו כספים.

לשיטת התובעים, מצבם הכלכלי הוא תוצאה של מעשי ומחדלים הנתבעים, וכי משמעות בקשתם של הנתבעים הינה חסימת דרכם של התובעים מהוכחת תביעתם ועל פי ההלכה הפסוקה אין לעשות כן. עוד הוסיפו התובעים וטענו כי יש לדחות את עיקר טענות הנתבעים, כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת בקשה זו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה , בתגובה ובתשובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. להלן טעמיי והיקף החלטתי.

המסגרת הנורמטיבית במסגרתה נדונה בקשה זו כוללת בחובה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") כמו גם סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט 1999 ( להלן: "חוק החברות") וההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

אכן צודק ב"כ התובעים בטענתו כי לא בנקל יורה בית המשפט על בעל דין להפקיד ערובה לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של בעל דין אחר. כמו כן, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות על מנת להבטיח כי עוניו של בעל דין, לא יהווה חסם בפני אפשרותו להתדיין בהליכים בבית המשפט.

ההלכה היוצאת מבית המשפט העליון מלמדת כי כל מקרה נבחן על בסיס עובדותיו הפרטניות, תוך מתן הדעת למגוון שיקולים לרבות, סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבנייה (קרני שומרון) בע"מ ואח' (פורסם בנבו), בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו))

שאלת סיכויי התביעה או משקלו של נתון זה לצורך הכרעה בבקשה להפקדת ערובה, שונה בין עניינו של אדם פרטי לבין עניינה של חברה, וזאת נוכח הוראות סעיף 353 לחוק החברות.

מדובר בסעיף חוק מאוחר הגובר על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות לו.

עם זאת, שיקול הדעת שמפעיל בית המשפט נעשה ממילא תוך בחינת מכלול הנתונים הרלוונטיים.