החלטה 5422-14

בשם המבקשת:                      עו"ד הרב צוריאל בובליל

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' סובל, ת' בזק-רפפורט ו- ב' צ' גרינברגר) מיום 26.6.14 בעמ"ש 10976-09-13 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט – כתארו אז – מ' הכהן) מיום 30.5.13 בתמ"ש 641-09-10. עניינה של הבקשה – התדיינות באשר לזכויות בדירה בה מתגוררת המבקשת, והרשומה בספרי המקרקעין על שמו של המשיב.

רקע והליכים

ב.             המבקשת ואחי המשיב נישאו בשנת 1978. בשנת 1987 עברו השניים לגור בדירה נשוא המחלוקת שנרכשה באותה שנה, בעת שהמשיב שהה בצרפת. אחי המשיב הוא שחתם עם המוכרים על הסכם החכירה, ואילו הזכויות בדירה נרשמו על שם המשיב. השניים התגוררו בה יחד עם ילדיהם עד לשנת 2009, בה הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני. באותה עת עזבו הבעל והילדים את הדירה, והמבקשת המשיכה להתגורר בה. הזוג התגרש בשנת 2011, תוך שבפני בית הדין הרבני תלויה ועומדת תביעה רכושית בעניינם. בעיצומם של הליכי הגירושין, בספטמבר 2010, הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה. בהחלטה מיום 23.11.10 (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), בעתירת המבקשת, הועבר הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בנימוק כי עילת התובענה נולדה והתגבשה מתוך סכסוך שאופיו משפחתי.

ג.              המשיב טען בתביעתו, כי הדירה נרכשה בכספו – כספים שקיבל ממכירת דירה אחרת, בנתניה – ומצויה בבעלותו הבלעדית. לטענתו, הרשה לאחיו ולמבקשת להתגורר בה כבני רשות למשך תקופה בלתי מוגדרת, והוסכם כי עליהם לפנות את הדירה תוך זמן סביר לאחר שיודיע להם כי רצונו בכך. עוד טען המשיב, כי אחיו חתם על הסכם הרכישה כמיופה כוחו; כי המבקשת ידעה לאורך השנים שאין היא רשומה כבעלת הזכויות בדירה; כי בצוואת אביו מוזכרת הדירה כשייכת לו; וכי השיפוצים שנערכו בה נעשו בתיאום עמו ובמימונו.

ד.             המבקשת טענה מנגד, כי היא ואישה לשעבר הם בעלי הדירה מאז נחתם הסכם הרכישה בשנת 1987, ורישום הזכויות על שם המשיב אינו משקף אל נכון את המצב המשפטי. לביסוס הדברים טענה המבקשת, בין היתר, כי הדירה בנתניה נרכשה ברובה על ידי הורי המשיב, שאמנם רשמו אותה על שמו, אך העניקו אותה במתנה לה ולבעלה; היא ובעלה תרמו למימון הדירה באמצעות משכנתא שנטלו והלוואה שקיבלו מחבריהם; היא ובעלה נטלו תפקיד פעיל במציאת הדירה ובניהול משא ומתן על מחירה מול המוכרים, נשאו בהוצאות אחזקתה לרבות תשלומי ארנונה וביצעו בה שיפוצים נרחבים במימונם, מבלי שנצרכו לבקש את אישורו של המשיב, ולא שילמו במשך כל התקופה דמי שכירות. עוד נטען, כי המשיב כלל לא הזכיר את דבר הדירה בהסכם הגירושין שערך עם אשתו לשעבר. הוסיפה המבקשת וטענה, כי עד להגשת התביעה כנגדה, סברה שהדירה רשומה על שמה וממילא לא נערך הסכם הרשאה בינה לבין המשיב. כן העלתה המבקשת טענה חלופית, לפיה אף אם המשיב הוא בעל הזכויות בדירה, הוקנה לה בנסיבות מעמד של בת-רשות בלתי הדירה, ומשכך לא ניתן לפנותה ממנה. לחלופי חלופין טענה, כי ככל שיורה בית המשפט על פינויה, יש לעכב את ביצועו למשך עשר שנים, נוכח ההשלכות הקשות הצפויות מכך. לשלמות התמונה יוער, כי התובע התנגד להעלאת הטענות החלופיות, שכן לא הועלו על ידי המבקשת בישיבת קדם המשפט הראשונה, ואף סותרות הן את טענתה הראשית, לפיה היא בעלת הזכויות בדירה. 

ה.             בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי המשיב נשא בעלויות רכישת הדירה והוא בעל הזכויות בה; זאת, שכן הדירה בנתניה – שכספי מכירתה מימנו את רכישת הדירה הנידונה – היתה שייכת לו ורשומה על שמו, אף אם נרכשה מכספי הוריו (מה שלא הוכח); רישום הדירה על שמו מצביע על כוונת ההורים להעניק לו את הדירה בנתניה – ואת חליפתה בירושלים – במתנה. כן ייחס בית המשפט משקל משמעותי לצוואתו של אבי המשיב, בה הדירה מוזכרת כשייכת לו, ומנגד לא מצא בהסכם הגירושין שערך המשיב עם גרושתו – בו לא צוין דבר קיומה של הדירה – אינדיקציה התומכת בטענת המבקשת כי לה זכויות בדירה. עוד נקבע, כי לא הוכיחה המבקשת את דבר נטילת המשכנתא וקבלת ההלוואה לצורך מימון הדירה. נאמר, כי תפקידם הפעיל של המבקשת ואחי המשיב באיתור הדירה אינו סותר את בעלותו של המשיב, אשר שהה באותה עת בצרפת, בייחוד שבשלב זה כבר ידעו בני הזוג כי עומדים הם להתגורר בדירה. כן לא קיבל בית המשפט את גרסת המבקשת, שלא ידעה במשך כל השנים שהזכויות בדירה רשומות על שם המשיב. אשר לשיפוצים נקבע, כי המבקשת לא הצליחה להוכיח שאלה מומנו מכספים שלה ושל בעלה. נקבע איפוא, כי המבקשת ואישה הם בני-רשות שקיבלו מהמשיב זכות לרישיון חינם בדירה ללא הגבלת זמן, אך אין זו רשות בלתי הדירה. נאמר, כי רשות בלתי הדירה היא חריג לכלל, שלפיו רשות במקרקעין אינה מעניקה זכות, והיא מתקיימת במקרים חריגים בלבד, בנסיבות מובהקות המצדיקות זאת. נקבע גם, כי אין המערערת בת-רשות בלתי הדירה, ואף לא כבת-רשות הדירה הזכאית לפיצויים בגין הפסקת הרשות. נפסק, כי על המבקשת לפנות את הדירה תוך שבעה חודשים מיום פסק הדין, דהיינו עד ליום 31.12.13.