בקשת רשות ערעור על החלטה בדבר המשך ביצוע תפקידו של המנהל המיוחד

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' ס. הנשיא השופטת ש' ברגר) מיום 3/2/14 בתמ"ש 26075-05-13 ותיקים קשורים נוספים.

במסגרת אותה החלטה הורה בית משפט קמא כי המנהל המיוחד שמינה ימשיך בביצוע תפקידו וכי שכר טרחתו ישולם על ידי החברות: א.א. בע"מ ו-א.ב. בע"מ, ביחד או לחוד, זאת תוך 30 יום.

המבקש עותר במסגרת הליך זה לסעדים הבאים:

1.         ביטול החלטת בית משפט קמא לפיה ימשיך המנהל המיוחד בתפקידו משום שלא נתקיים כל דיון במעמד שני הצדדים בבקשת המשיבה למנות מנהל זה (מנהל מיוחד), ומכיוון שבית משפט קמא לא שקל אפשרויות אחרות וסעדים אחרים פחות דרסטיים ומבלי ששקל מינוי מומחים להערכת שווי עסקי המבקש וחברות שבבעלותו.

2.         לחלופין, המשך פעולתו של המנהל המיוחד תותנה מראש בהתחייבות המשיבה לתשלום מלוא שכר טרחתו וכי שכר הטרחה ייקבע מראש על פי פעולות שיאושרו בלבד לשם עריכת איזון משאבים בין בני הזוג - בעלי הדין.

3.         לחייב את המשיבה בהוצאות בקשת רשות הערעור ובשכר טרחת עורך דין.

העובדות הרלבנטיות

קדמה להליך זה בקשת רשות ערעור ברמ"ש 46697-10-13 אשר אף היא נדונה לפני, במסגרתה ניתן פסק דין מיום 4/12/13 שם עמדתי על תולדות הסכסוך בין הצדדים, בני זוג אשר נישאו זה לזו ביום 8/92 ואשר יחסיהם נקלעו למשבר והם חיים בנפרד מאז חודש 1/13.

במסגרת אותו הליך בו הלין המבקש על מינוי מנהל מיוחד קבעתי כי אין להורות על ביטול מינויו של זה, אם כי יש להגביל את הסמכויות שהוענקו לו, כך שאלה יהיו במתכונת שנקבעה בהחלטה לעיכוב ביצוע. כמו כן קבעתי כי על בית משפט קמא לשקול אפשרות מתן סעד אחר, פחות דרסטי, לאחר קבלת חוות דעת בעניין שווי העסקים והחברות.

באשר לחברות אשר עד לאותו מועד לא צורפו כמשיבות, קבעתי שם כי היה מקום לצרפן, הרי בסופו של יום המנהל מונה כדי לנהל אותה חברה. עם זאת לא מצאתי כי אי צירוף החברה, כשלעצמו, מצדיק ביטול ההחלטה לאור העובדה כי המבקש הוא בעל מניות יחיד בחברה, הוא גם מנהלה ולמעשה קיימת זהות מלאה בינו לבינה ושמיעת עמדתו כמוה כשמיעת עמדת החברה משהאינטרסים של השניים זהים. עם זאת ציינתי כי ראוי שבית משפט קמא יפעל לצירופה של החברה או החברות כמשיבות וכנתבעות נוספות בהליך העיקרי.

דיון במעמד שני הצדדים בפני בית משפט קמא התקיים ביום 3/2/14 כאשר ביני וביני הגיש המנהל המיוחד עו"ד רב-הון דו"ח ביניים המרכז את כל שנעשה על ידו עד לאותו מועד לרבות מידע שהגיע לידיו כולל מסמכים שונים. במסגרת אותו דיון התייחסו שני הצדדים לסוגית שכר טרחתו של המנהל המיוחד וטענו מהותית בנושא.

דיון והכרעה

אדרש תחילה לטענה לפיה לא היה מקום להותיר את מינוי המנהל המיוחד על כנו. דינה של טענה זו להדחות ממספר טעמים. ראשית, אין ממש בטענה כי בית משפט קמא לא קיים דיון במעמד שני הצדדים בקשר לבקשה למינוי מנהל מיוחד. כאמור, דיון לפני בית משפט קמא התקיים ביום 3/2/14 והוא הוקדש בחלקו לדו"ח שהגיש המנהל המיוחד אשר התייצב בעצמו לפני בית משפט ומסר דיווח לגבי פעילותו עד לאותו מועד.

שנית, ולגופו של עניין, הרי לפני בית משפט קמא הונח דו"ח של המנהל המיוחד. דו"ח זה לכאורה יש בו כדי לחזק את הצורך בהמשך מינויו של אותו מנהל מיוחד והמשך פעילותו. לא ראיתי להרחיב בנושא זה שכן גם במהלך הדיון לפני מיקדה ב"כ המבקש את טענותיה בנושא זהות הצד שישלם בשלב זה את שכר טרחת המנהל המיוחד. אין משמעות הדבר שאין לבחון מעת לעת את נחיצות המינוי, את התועלת שבמינוי, ואת האפשרות להזקק לסעדים פחות דרסטיים, הכל כפי שפורט בפסק הדין ברמ"ש 46697-10-13. כמו כן יש לשקול זאת מעת לעת גם לאור הערכות שווי באשר לעסקי המבקש והחברות שבבעלותו, ובהקשר זה אין לי אלא להפנות לפסק הדין בבקשת רשות הערעור הנ"ל.

ועתה אדרש לטענה האחרת ולנושא שכר טרחת המנהל המיוחד והגורם המשלם.

המבקש מלין על חיוב שתי החברות בתשלום שכר טרחת המנהל המיוחד ובעיקר זו שלטענתו אינה פעילה (א.ב. בע"מ ששמה שונה לחברת מ.מ.). כפי שציינתי בפסק הדין בבקשת רשות הערעור הקודמת, קיימת זהות בין האינטרסים של המבקש לבין החברות שבבעלותו, בין אם היו פעילות ובין אם הפסיקו את פעילותן. המבקש הוא זה העומד מאחורי שתי החברות, הוא בעל המניות היחיד, ומשכך אין לראות כל נפקות באבחנה הנטענת בין חיובו באופן ישיר ובין חיובן של החברות.

יש לזכור גם כי המבקש הוא זה שהעלה נושא אי צירופן של החברות כמשיבות וכנתבעות וזאת במסגרת הגלגול הקודם (בקשת רשות הערעור הקודמת), ובית משפט זה הורה על צירופן של החברות.

באשר לטענות המבקש לפיהן על המשיבה לשאת בשכר טרחת המנהל המיוחד, הרי מדובר במימון ביניים של המנהל, ההחלטה היא זמנית וניתנת לשינוי בהמשך ככל שבית משפט קמא ימצא זאת לנכון.

בכגון דא, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, וזאת יעשה בית משפט של הערעור במקרים חריגים כאשר ההחלטה אינה סבירה ושגויה על פניה ולא כך הוא במקרה דנן.