לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברג) בת"א 5960-12-13 מיום 28.7.2014 בו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות ופסק בוררות חלקי שנתן הבורר עו"ד יוסף תוסייה-כהן (להלן: הבורר).
1. הצדדים הם אנשי עסקים. בשלב מסוים הם הגיעו להסכמה, אותה לא העלו על הכתב, לפיה הם ישתפו פעולה בעסקה לרכישת חלק ממקרקעין עליהם צפויות להיבנות יחידות דיור. לשם ביצוע העסקה העביר המשיב (להלן: שלמה) לידי המבקש (להלן: משה) סך של 150,000 דולרים. לאחר מכן רכשו הצדדים את הקרקע, אך רשמו את העסקה על שמו של אדם בשם ורטהיימר, גיסו של שלמה.
2. בין הצדדים התגלע סכסוך בנוגע לעסקה. שלמה, אשר חשד כי משה לא השקיע כספים משלו ברכישה, פנה לורטהיימר וערך עימו הסכם למכירת הזכויות בקרקע שנרכשה מורטהיימר לשלמה. משהתגלה הדבר למשה הוא פנה ללשכת רישום המקרקעין ורשם על שמו הערת אזהרה על הקרקע, וזאת בהתבסס על ייפוי כוח מאת ורטהיימר. רישום הערת האזהרה מנע משלמה מלהשלים את העברת הזכויות בקרקע. הוא פנה לבית המשפט בתובענה בה ביקש להצהיר על בטלותו של ייפוי הכוח באמצעותו נרשמה הערת האזהרה (ה"פ 45329-06-11). תובענה זו הועברה לבוררות. לאחר פתיחת הליך הבוררות הגיש משה תביעה שכנגד בה טען כי הוא לבדו הבעלים של הקרקע שנרכשה וכי ההסכם שערך שלמה עם ורטהיימר הינו חסר נפקות.
3. ביום 6.11.2013 נתן הבורר פסק בוררות חלקי. בפסק הבוררות החלקי הבהיר הבורר כי על מנת להכריע בשאלת תוקפן של הפעולות שננקטו על ידי שלמה ועל ידי משה יש צורך לדון ולהכריע בזכויות הצדדים בקרקע שנרכשה. על כן, לאחר שמיעת הטענות והראיות, קבע הבורר כי הזכויות בקרקע שרכשו הצדדים הוקנו להם בחלקים שווים. ביום 2.12.2013 נתן הבורר את פסק הבוררות הסופי, בו קבע, בין היתר, כי יש לבטל את הערת האזהרה שרשם משה וכי יש לרשום תחתיה הערת אזהרה חדשה על שמם של שלמה ומשה גם יחד.
4. משה הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות הסופי ופסק הבוררות החלקי, וזאת משלושה טעמים: האחד, כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהכריע בזכויות הצדדים בקרקע שנרכשה ובכך שקבע פוזיטיבית כי שלמה הוא בעל זכויות במחצית הקרקע שנרכשה; השני, כי פסק הבוררות אינו ניתן לביצוע שכן הנכס אינו רשום על שם הצדדים אלא על שמו של ורטהיימר, אשר אינו צד לבוררות; והשלישי, כי קיימת סתירה בין פסק הבוררות החלקי לפסק הבוררות הסופי, בכך שבפסק הבוררות החלקי נקבע כי ניתן להניח שמשה השקיע כספים נוספים בפרויקט מושא הסכסוך, קביעה אשר לא באה לידי ביטוי בפסק הבוררות הסופי.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה של משה ודחה אותן אחת לאחת.
6. באשר לטענת החריגה הסמכות; בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הבוררות הסמיך את הבורר לדון בזכויות הצדדים בקרקע, וזאת מן הטעם שלא ניתן להכריע בסעדים שהתבקשו בתביעה ובתביעה שכנגד ללא הכרעה בזכויות הצדדים. כן קבע בית המשפט כי משה מושתק מלטעון כי הבורר לא הוסמך להכריע בזכויות הצדדים בקרקע. הטעם לכך הוא כי במסגרת תגובה שהגיש משה לבית המשפט, כחלק מדיון באבעיה שהגיש הבורר ואשר עסקה בשאלת סמכותו, ביקש משה לפרש את הסכם הבוררות באופן מרחיב, כך שהבוררות תתפרש גם על שאלת זכויות הצדדים בקרקע. בתגובתו זו טען משה, בין היתר, כי לא ניתן לדון בטענות הצדדים בעניין הערת האזהרה "במנותק מהסוגיה המרכזית שהינה האם... [שלמה] רכש את הזכויות במקרקעין ולמי שייכות זכויות אלה... כאן המקום להזכיר כי הפניה לבוררות נעשתה נוכח האמור בהסכמה אליה הגיעו הצדדים... כי 'הצדדים מתחייבים לדון מייד על כל דבר שביניהם אצל בוררים'". בית המשפט קבע כי דברים אלו של משה, על בסיסם, בין היתר, הכריע בית המשפט באבעיה והתיר למשה להגיש את תביעתו שכנגד, מחייבים את משה, ואינם מאפשרים לו להציג עתה עמדה פרשנית נוגדת. כן ציין בית המשפט כי בתביעתו שכנגד ביקש משה, בין היתר, כי ייקבע שהוא "הבעלים של המקרקעין נשוא הדיון... [ו]כי לנתבע שכנגד, שלמה פרוש, אין כל זכויות במקרקעין נשוא הדיון". בית המשפט קבע כי תביעה זו של משה הסמיכה את הבורר לדון ולהכריע גם בשאלת זכויותיו של שלמה במקרקעין. כן קבע בית המשפט כי במהלך ההליך מיקדו הצדדים טענותיהם בעיקר בשאלת הבעלות, כך שאף אם היה מקום לפרש את הסכם הבוררות באופן מצמצם אשר אינו כולל את זכויות הצדדים בקרקע, עדיין הצדדים בהתנהגותם הרחיבו את גדר המחלוקת והסמיכו את הבורר לדון גם בעניינים אלו.