בקשה לתובענה ייצוגית על בסיס חוק הגנת הצרכן נדחתה

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל, בש"א 30363/00 מיום 17.11.2002), אשר דחה את בקשתם של המערערים לאישור תביעתם כתובענה ייצוגית (להלן: הבקשה); על ההחלטה המשלימה בדבר תשלום הוצאות ושכר-טרחת עורכי-הדין (ת.א 3006/00 מיום 29.8.2004); ועל החלטתו המוקדמת של בית-המשפט לדחות את הבקשה למתן צו לעיון ולגילוי מסמכים ספציפיים (בש"א 25317/01 מיום 11.2.2002).

הצדדים והליכים קודמים

2.        עניינו של ההליך בבקשתם של המערערים, בעלי מכוניות מסוג קרייזלר ניאון מודל 1995 (להלן: המכוניות או כלי הרכב), לאשר את התובענה שהגישו כנגד המשיבים ביום 15.12.2000 כתובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). לטענת המערערים, קיימת במחשב הרכב (PCM) של המכוניות תקלה סדרתית הגורמת לתופעות של היעדר יכולת להניע את הרכב, כיבוי המנוע תוך כדי נסיעה ושיתוק המערכות ההידראוליות ומערכות הבלמים (להלן: התקלה). בשל כל אלה קיימת במכוניות אלה, כך נטען, סכנה בטיחותית חמורה. בגין האמור, תבעו המערערים את נזקיהם מן המשיבים: יצרן המכוניות (המשיב 1), יבואנית כלי הרכב לישראל (המשיבה 2), מנכ"ל היבואנית (המשיב 3), מנהל אגף השירות של היבואנית (המשיב 4) ומנהל המוסך המרכזי של היבואנית (המשיב 5).

3.        בחודש יוני 1994, בסמוך לאחר ייצור סדרת המכוניות, הפיץ היצרן לסוכני המכירות של המכוניות הודעה שכותרתה "Safety Recall. No. 614 - Powertrain Control Module (PCM), and Rear Brake Hose Mounting Bracket Screws " (להלן: הודעה 614 או ההודעה). במסגרת ההודעה נדרשו הסוכנים להודיע ללקוחות שרכשו כלי רכב מסוג "1995 Model Year Dodge/Plymouth Neon (PL-Body) Vehicles Built Through February 1, 1994, (MDH 02-010-XX)" על קיומה של התקלה ועל הצורך להחליף את מחשב הרכב על חשבון היצרן. לטענת המערערים, הודעה זו נשלחה גם למשיבים 2-5, ואלה התעלמו ממנה והמשיכו למכור את המכוניות, תוך שהם נמנעים מלהחליף את המערכת באופן ייזום על מנת לחסוך בהוצאות כספיות. 

4.        המערערים סמכו את תביעתם על עילות שונות, ובהן: איסור הטעיית הצרכן לפי סעיפים 2(א)-(ב) לחוק הגנת הצרכן; חובת גילוי של פגמים שנפלו בנכס או המחייבים שימוש מיוחד כדי למנוע פגיעה במשתמש או באחרים לפי סעיפים 4(א)(1)-(2) לחוק הגנת הצרכן; עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; סעיף 16 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), תשל"ט-1978, המחייב יבואן שיצרן הודיע לו על פגם ברכב לזמן את כל כלי הרכב מן הדגם הפגום למוסכי השירות שלו לשם ביצוע תיקונים; והפרת חובת תום הלב לפי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. עוד ייחסו המערערים למשיבים אחריות פלילית לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 וטענו לקיומה של אחריות אישית של נושאי משרה אצל יבואנית המכוניות (המשיבים 5-3).

           הסעדים שהתבקשו במסגרת התובענה כללו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו למערערים - ולחברי הקבוצה המיוצגת על-ידם - עקב החלפת מחשב הרכב וירידת ערך הרכב; סעד של אכיפה על-פיו תחויב היבואנית להחליף על חשבונה או על חשבון היצרן את מחשבי הרכב בכלי הרכב שבהם טרם התרחשה התקלה; וסעד של השבת כלי הרכב ליבואנית תמורת החזר כספי מלא - אשר נזנח במהלך הדיונים. בשים לב לאלה, העמידו המערערים את התובענה על סכום של 13,000,000 ש"ח. נוסף לסעדים אלה, עתרו המערערים גם לסעד של פיצויים עונשיים בהתאם להוראות העונשיות שבחוק הגנת הצרכן, בסכום של מליון וחצי ש"ח לכל אחד מהתובעים.

5.        בהחלטה יסודית ומפורטת, בחן בית-המשפט המחוזי האם עומדת הבקשה בתנאים שהעמידו החוק והפסיקה לצורך אישורה כתובענה ייצוגית. בעת הדיון בבית-המשפט המחוזי, נבחנה שאלה זו בראי הנורמטיבי של סעיפים 35א ו- 35ב לחוק הגנת הצרכן. בית-המשפט מצא כי למערערים 1 ו-2 אין עילת תביעה אישית כלפי המשיבים על-פי חוק הגנת הצרכן, שכן הם רכשו את רכבם ב"שוק המשני" (כרכב "יד שניה"), ועל כן הם אינם עונים על הגדרת "צרכן" בחוק זה. עוד עמד בית-המשפט על כך שלמערער 2 אין זכות לעתור לסעד של פיצוי היות שברכבו - כמו בכלי הרכב של חברי הקבוצה שהוא מייצג (כ-700 איש מתוך 799 חברי הקבוצה) - לא אירעה כלל התקלה. בית-המשפט מצא כי רק המערער 3, אשר רכש את רכבו ישירות מן היבואן, עומד בתנאי סעיף 35א. לפיכך, נדרש בית-המשפט לבחון האם עומדת התביעה שהגיש המערער 3 בתנאים לאישורה כתובענה ייצוגית לפי סעיף 35ב, שלשונו הייתה:

הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט, והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו תנאים אלה:

(1) התובענה הוגשה בתום לב;

(2) גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית;

(3) התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר הכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

(4) קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה.

מעבר לדרישות המעוגנות בלשון החוק נדרשו המערערים, וזאת נכון למצב החוקי דאז, להוכיח כבר בשלב הגשת הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית כי סיכוייה טובים, משמע: כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה (ראו: רע"א 6567/97 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, 719 (1998) (להלן: עניין בזק)).

6.        בית-המשפט קמא דן באופן מקיף וממצה בשאלת סיכויי התובענה ובא לכלל מסקנה כי המערערים לא הצליחו להראות, ברמת הסבירות הראויה, שסיכוייה של התובענה להתקבל הם טובים. יוער כי בית-המשפט אמנם התמקד בכך שדרכם של המערערים לא צלחה בהוכחת סיכויי תביעתם בעילות ההטעיה והיעדר הגילוי כמובנן בחוק הגנת הצרכן, מן הטעם שתביעה ייצוגית על-פי חוק זה מתאפשרת רק על בסיס עילות הנובעות ממנו, אך הוא פסל גם את אפשרות ההכרה בתביעה הייצוגית על בסיס עילות אחרות, ובהן עילות חוזיות. מעבר לנדרש לצורך הכרעתו, ציין בית-המשפט קמא כי מצא  שהמערערים אינם עומדים גם ביתר התנאים המנויים בסעיף 35א, קרי: תנאי הולמות הייצוג, תנאי תום הלב, תנאי היותה של התובענה הייצוגית הדרך המתאימה לבירור המחלוקת (וזאת בפרט לאור הסעדים הפרטניים והשונים שנתבעו על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה), והתנאי בדבר גודלה של הקבוצה (בהתחשב בכך שמרבית חברי הקבוצה הפוטנציאליים אינם עומדים בתנאי הסף להיכללות בה, שכן לא נגרם להם נזק).

           לאור האמור, דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. בהחלטה משלימה מיום 29.8.2004 נקבע כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום של 100,000 ש"ח (50,000 ש"ח למשיבה 1, ו-50,000 ש"ח למשיבים 2-5). בהחלטתו זו נתן בית-המשפט דעתו לאופן ניהול ההליך על-ידי הצדדים (ובפרט לתום הלב של המערערים ולמידת דאגתם לאינטרס הצרכני של חברי הקבוצה) ולהתמשכות ההליכים - מחד גיסא; ומאידך גיסא - לכך שהמשיבים לא הוכיחו כדבעי את שיעור הוצאותיהם.

7.        להשלמת התמונה יצוינו גם שניים אלה: במסגרת ההליכים לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, הגישו המערערים גם "בקשה למתן צו לעיון וגילוי במסמכים ספציפיים", אשר התייחסה למסמכים רבים. בית-המשפט המחוזי עמד על כך שמדובר בבקשה גורפת לגילוי מקיף, וקבע כי לא נמצא טעם מספק לצורך ולרלבנטיות של המסמכים המבוקשים, ואף לא לבסיס החוקי שיצדיק את זכותם של המערערים לעיין בהם. עוד שקל בית-המשפט שיקולים הנוגעים להוגנות הדיון ולחסכון בהוצאות, וזאת על רקע הוראת תקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד יצוין כי במהלך ניהול ההליכים התפרסם בתוכנית טלביזיה דבר הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בעקבות כך, ו"כמחווה של רצון טוב", האריכה המשיבה 1 את תקופת האחריות למכוניות לארבע שנים, כך שלקוחות אשר החליפו את מחשב הרכב במהלך השנה הרביעית לאחר רכישתו מהיבואנית, שופו בדיעבד על תיקון זה.

טענות הערעור

8.        המערערים משיגים על מספר קביעות משפטיות של בית-המשפט. לדידם, משציין המשיב 4 כי לאורך שש שנים הוחלפו כשבעים מחשבי רכב, עבר נטל ההוכחה למשיבים להוכיח באיזה מבין כלי הרכב לא הייתה קשורה החלפת המחשב לתקלה בייצורו. עוד הם מלינים על כך שבית-המשפט קמא קבע כי הודעה 614 היא עילת התביעה, ולא ראשית ראייה לקיומה של תקלה סדרתית העומדת בנטל ההוכחה של תביעתם בשלב זה, ועל הקביעה כי טענתם לעניין זה היא בבחינת שינוי חזית. המערערים שבים ומדגישים כי תביעתם אינה מתבססת רק על ההודעה, ומצביעים בהקשר זה על מסמך מב/1 שהוגש לבית-המשפט (הודעה טכנית המתייחסת לתיקון תקלה אחרת הדורשת את החלפת מחשבי הרכב). המערערים טוענים גם כי שגה בית-המשפט כשקבע שהמערערים 1 ו-2 אינם נכללים בהגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן, וכשנתן משקל להבדלים במישור החוזי הנוגעים לאופן רכישת המכוניות על-ידי המערערים ולעובדת התרחשות הנזק בפועל. לבסוף, משיגים המערערים על הקביעה כי הם אינם עומדים בתנאים לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית. כאמור, בפיהם של המערערים טענות גם כנגד שיעור ההוצאות שנפסקו כנגדם וכנגד דחיית בקשתם למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים. אשר לעניין האחרון, לטענתם המסמכים שהתבקשו הם רלבנטיים להוכחת היקף התקלה, התנהלות המשיבים ושיעור הנזקים שנגרמו למערערים.