1. ביום 8.11.04 דחיתי את תביעת התובע ואת בקשתו להכיר בה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן, כמפורט וכמנומק בפסק הדין.
ביום 15.7.07 הורה בית המשפט העליון, במסגרת ערעור שהוגש ע"י התובע (ע"א 11601/04), לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט זה, על מנת לאפשר
"בירורן של השאלות הנובעות משינויי החקיקה", קרי כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות החדש לאחר שניתן פסק הדין. כך הורה בית המשפט העליון:
"בית המשפט המחוזי יוכל להכריע בתיק על פי החומר שבפניו. זאת בכפוף לכך שנשמרת למערער הזכות לבקש לתקן את תביעתו ואת בקשתו לאישורה כתובענה ייצוגית, ככל שהדבר יידרש.
למשיבים נשמרות כל טענותיהם, ובכללן הטענות המקדמיות שהועלו בעבר בבית המשפט קמא וכמובן שזכאים הם להתנגד לבקשת התיקון, אם תוגש".
בהחלטה נוספת מיום 20.8.08 הבהיר בית המשפט העליון כי:
"העדר הצורך בשמיעת ראיות נוספות ע"י הערכאה הדיונית נכתב על יסוד הסכמתם של בעלי הדין... כמובן שהיה והמערער יבקש לתקן את תביעתו ואת הבקשה לאישורה כתביעה ייצוגית ויינתן היתר לתקן, יהא בית המשפט רשאי לשקול האם להתיר הגשת ראיות נוספות בעקבות התיקון".
בישיבה שקיימתי ביום 11.12.07, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, הוריתי לבאי כח הצדדים להגיש סיכומים שיתייחסו לשאלות והסוגיות שקבע בית המשפט העליון, וזאת לאחר שהתובע נמנע מלבקש את תיקון כתב התביעה והבקשה להכיר בה כייצוגית
(ראה הצהרתו בעמ' 6 לפרוטוקול).
2. את בקשת התובע להכיר בתביעתו כייצוגית דחיתי בקובעי כי לא עלה בידו להראות קיומה של עילת תביעה אישית לפי חוק הגנת הצרכן 1981, או ליתר דיוק, עילת תביעה לפי סעיף 2(א), ו-2(א) (13) בפרט, לחוק האוסר על הטעיית צרכן מצד העוסק בכל
"ענין מהותי בעסקה", לרבות בענין
"המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית".
עוד קבעתי כי הנסיבות שהוכחו בפני אינן מצביעות על הטעיית הצרכן, המשתמש בשירות המוניות של הנתבעת, והתובע בכלל זה, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.
משכך, סברתי כי לא ניתן לאשר ניהול התובענה כייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן 1981.
3. חוק התובענות הייצוגיות החדש, שנכנס לתוקף לאחר מתן פסק הדין, ביטל, אמנם, את הוראות פרק ו' (1) לחוק הגנת הצרכן 1981 שהסדיר את אופן הגשתן של תובענות ייצוגיות והתנאים לאישורן, אך יחד עם זאת, קבע (בסעיפים 3, 4 לחוק וסעיף 1 לתוספת השניה), כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית
"נגד עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעיסקה ובין אם לאו".
הוראה סטטוטורית חדשה זו, אשר באה, כאמור, במקום הוראת פרק ו' (1) לחוק הגנת הצרכן, לא שינתה במאומה ממהותה ותוכנה של עילת התביעה בגין הטעיה כפי שהיא מוגדרת בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן - עילה שקיומה מאפשר לבית המשפט לאשר תובענה כייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן, אף לפי חוק התובענות הייצוגיות החדש.
קביעתי (בפסק הדין שבוטל) כי התובע לא הצביע, ולו לכאורה, על קיומה של הטעיה, כמשמעותה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, או על הטעייתו ע"י הנתבעת, שרירה, אם כך, וקיימת, אף לפי המצב המשפטי שנוצר, לאחר כניסתו לתוקף של החוק החדש.
כאמור, הוראת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן על סעיפי המשנה שבו, הקובע את האיסור להטעות צרכן ע"י עוסק, ומקים לצרכן עילת תביעה כנגד כל המפר איסור זה - הוראה זו עומדת בעינה ומקימה עילות תביעה אישיות לצרכן, אשר בגינן ניתן להגיש תובענות ייצוגיות נגד העוסק המטעה, וכנגד הנתבעת בכלל זה.
מסקנתי כי לא קמה לתובע עילת תביעה אישית לפי סעיף 2 הנ"ל ואין מקום, בשל כך, לאשר את תביעת התובע כייצוגית - מסקנתי זו עומדת, כאמור, בעינה, אף ב"עידן חדש" שלאחר כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות 2006.
4. טוען ב"כ התובע, עו"ד ריש, בסיכומיו, כי עתה קמות לתובע מכח הוראות החוק החדש עילות תביעה חדשות, או נוספות, בהן הכיר המחוקק כ"ראויות" להתברר כתובענות ייצוגיות. כך עילות של עשיית עושר שלא במשפט, וכך עילות הקמות לו מכח הוראות חוק הפיקוח על מצרכים ושרותים 1996 ומכח הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) 1973.
אין דעתי כדעת התובע.
אמנם הכיר המחוקק, בחוק התובענות הייצוגיות החדש, בעילות תביעה או עניינים נוספים אותם ניתן לנהל כתובענות ייצוגיות, אך עדיין מדובר ברשימה סגורה של עניינים או עילות תביעה המפורטים בתוספת השניה, מכח הוראת סעיף 3(א) לחוק.