1. המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בפועל בן 25 שנים בגין הרשעתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. בנוסף, במהלך תקופת מאסרו הורשע בעבירה של סיוע לבריחה ובגין הרשעתו בעבירה זו נגזרו עליו עונש מאסר של שנתיים, מתוכן שישה חודשים במצטבר לעונש שאותו ריצה כבר באותה תקופה. ביום 26.1.06 סיים המבקש לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו, בניכוי מנהלי. את מאסרו יסיים המבקש לרצות ביום 29.7.2014 בניכוי מנהלי.
2. לאחר שריצה 17 שנים מתוך תקופת מאסרו, הגיש המבקש לוועדת השחרורים שליד כלא "אשל" (להלן: "ועדת השחרורים") בקשה לשחרור על-תנאי. בקשתו נדחתה בהחלטתה של הוועדה מיום 30.11.06. בהחלטתה ציינה הוועדה, כי בשל היותו של המבקש תושב הרשות הפלשתינאית לא הוגשה בעניינו חוות דעת של עובד סוציאלי מטעם המדינה. תחת זאת הותר לו להגיש חוות-דעת פרטית מטעמו. בחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש צוין, כי המבקש שינה את עמדותיו וכי הוא מביע חרטה על המעשים שביצע. עוד צוין, כי המדינה התנגדה, מצידה, להגשת חוות-הדעת הפרטית מטעם המבקש אולם הוועדה הגיעה למסקנה כי חרף ההעדפה הניתנת, על דרך הכלל, לחוות-דעת מקצועיות המוגשות מטעם המדינה, הרי ש"בלית ברירה, כאשר המדינה אינה מעמידה לרשות הוועדה את הכלים האופטימליים, נאלצת הוועדה להסתפק בחוות-הדעת המוגשות על ידי אסירים" (עמ' 1 להחלטה). לכאורה, צוין, היה על הוועדה לקבל את חוות-דעת שהוגשה מטעמו של המבקש, אולם נוכח שגגה שנפלה בתשתית אשר הונחה לפני המומחה שנתן את חוות-הדעת - לא ניתן לעשות כן. הוועדה ציינה, כי חרף האמור בחוות-הדעת, הונחו לפניה דו"חות מודיעיניים - גלויים וחסויים - המלמדים כי גם בין כותלי בית הסוהר, שימש המבקש בתפקיד בכיר בשורות ארגון הפת"ח והמשיך בפעילות עוינת על רקע אידיאולוגי, ובעבר, הוא אף ניסה להימלט ממקום מאסרו. הצטרפותם של נתונים אלה לחומרת העבירה בה הורשע המבקש מלכתחילה מלמדת על מסוכנותו של המבקש, אשר לא קהתה בתקופה מאז ביצע את העבירה בה הורשע. בסופו של הליך, דחתה הוועדה את הבקשה לשחרור על-תנאי.
3. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בגדרו טען כי הוועדה שגתה כאשר העדיפה את חוות-הדעת המודיעיניות על פני חוות-הדעת הפסיכולוגית שהוגשה מטעם המבקש. עוד טען המבקש, כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז בוצעה העבירה, חומרתה אינה יכולה לבסס מסקנה כלשהי בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד השיג המבקש נגד הסתמכותה של הוועדה על חומר סודי שלא נחשף בפניו, וכן טען כי הוועדה לא ערכה איזון ראוי בין החומר החסוי שהונח בפניה לבין טענותיו, ולכן, ההחלטה אינה סבירה ואין להתערב בה. לבסוף נטען, כי הוועדה שגתה כאשר לא העבירה לעיונו את תמצית המידע שהועבר לידיעתה בדו"חות המידע הסודיים, וכאשר התייחסה אליהם באופן מעורפל בהחלטה.
4. ערעורו של המבקש נדחה. בית המשפט המחוזי נדרש ראשית לשאלת משקלה של חוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמו של המבקש, ובהקשר זה קבע לאמור:
"החוק... אינו מכיר בחוות-דעת פרטיות המוגשות לוועדה, אך הפסיקה הכירה בתופעה זו דה-פקטו והדבר הפך למקובל בדיוני וועדת השחרורים. אלא, שלא ניתן לומר... כי על הוועדה לקבל את ההמלצות שבחוות-הדעת הפרטית רק כיוון שלא הוגשה חוות-דעת נגדית מטעם רשויות המדינה. הוועדה היתה יכולה, כשם שעשתה, להעדיף את מסקנות גורמי הביטחון בנוגע למסוכנות הקמה מ[המבקש] ובנוגע לשיוכו האידיאולוגי ולא היתה עליה כל חובה לקבל את מסקנותיו של הפסיכולוג שהגיש את חוות-הדעת מטעם העותר. פסיכולוג זה פגש את העותר למשך כ-3 שעות בלבד, לא עיין בדו"חות המידע בנוגע להתנהגותו של העותר וביסס את מסקנותיו על סמך דברי העותר בלבד, מבלי שעימת או אימת אותם אל מול כל מידע אחר. המבחנים שערך הפסיכולוג [למבקש] אינם יכולים לגלות מהי האידיאולוגיה של העותר, מה דעותיו ומה מעמדו בכלא" (עמ' 17 להחלטה).
מן הטעם הזה, סבר בית המשפט כי לא היה כל פסול בהסתמכותה של הוועדה על הערכת המסוכנות של גורמי הביטחון ובכך שבחרה ליתן עדיפות להערכה זו על פני חוות-הדעת שהוגשה מטעמו של המבקש. עוד נקבע, כי העדפה זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה באשר למשקלן של חוות דעת פרטיות. הטענה לפיה לידי המבקש לא הועברה תמצית החומר הסודי - נדחתה, ונקבע כי די היה בדברים שאמרה הוועדה באשר לחומר זה כדי להעביר את עיקרי המידע שהועבר לידיעתה לידי המבקש ובא-כוחו. עוד נקבע - על יסוד החומר המודיעיני הגלוי והחסוי - כי מסקנותיה של הוועדה בדבר מעורבותו של המבקש בפעילות בפת"ח והמסוכנות הנשקפת ממנו היו מוצדקות והתבססו על שיקול דעת ראוי ועל כן, אין כל עילה לשנות מהן.
5. בבקשה שלפני טוען המבקש, כי עניינו מעלה שאלה כללית בדבר מעמדן של חוות-דעת פרטיות המוגשות מטעם האסיר לועדת השחרורים בכלל, ומעמדן של חוות דעת פרטיות מטעם אסירים בטחוניים המתייחסות לשאלת המסוכנות הנשקפת מן האסיר והשינויים שחלו בו מבחינה אידיאולוגית בפרט. להשקפת המבקש, הטעמים לקביעתו של בית-המשפט לפיה חוות-דעתו של הפסיכולוג אינה מהימנה - היו בלתי מבוססים, ובית-המשפט שגה כאשר סבר כי הוועדה מוסמכת להעדיף את חוות-הדעת המודיעיניות על פני חוות-הדעת שהגיש המבקש, משום שמדובר בשתי חוות-דעת שאינן תחליפיות. עוד טוען המבקש בהקשר זה, כי קביעתו של בית-המשפט לפיה הוועדה אינה מחויבת לקבל את חוות-הדעת הפרטית גם מקום בו אין בנמצא חוות-דעת נגדית מטעם המדינה - שגויה, ולמצער, מקום בו לא הוגשה חוות-דעת נגדית מטעם המדינה על הוועדה לנמק מדוע ראתה לדחות חוות-דעת שהוגשה מטעמו של האסיר.
טענה נוספת בפני המבקש היא, כי עניינו מעלה שאלה כללית בדבר ההתייחסות הראויה לאסירים בטחוניים המשתייכים לפלגים מתונים בארגון הפת"ח כאשר אלה מצהירים בפני ועדת השחרורים כי הם תומכים בשלום ובהידברות. חברות בארגון הפת"ח, מטעים המבקש, אינה מהווה כשלעצמה עילה לדחיית בקשה לשחרור מוקדם. לבסוף טוען המבקש, כי טענות רבות שנטענו מפיו בפני בית משפט קמא לא נידונו, ואת עיקר טענותיו בהקשר זה הוא מכוון להעדר הדיון בשאלה האם ארגון הפת"ח הוא ארגון עוין אם לאו.
המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות, משאין היא מעלה שאלה כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. להשקפתו, אף לגופו של עניין, לא נפל כל פגם בהחלטותיהם של הוועדה או של בית משפט קמא, ואף מן הטעם הזה יש לדחות את הבקשה.
6. דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק מקום מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש. כפי שאראה בהמשך, חרף כך שהבקשה שלפני נוסחה באופן המעלה, לכאורה, שאלות כלליות מעין אלה, הרי שלמעשה, עניינה של הבקשה כולה הוא בשאלת שחרורו של המבקש על-תנאי על יסוד נסיבותיו האישיות והמידע הספציפי שהתקבל בעניינו, והיא אינה מעלה כל שאלה החורגת מגדר עניינו הספציפי של המבקש.
7. שאלת מעמדן של חוות-דעת פרטיות אינה דרושה להכרעה בענייננו. סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן:"החוק") מונה את הנתונים אותם רשאית הוועדה להביא בחשבון עת שהיא שוקלת את האפשרות לשחרר אסיר בשחרור על-תנאי. בין היתר, קובע הסעיף, רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה חוות-דעת של הרשות לשיקום האסיר, של שירות בתי הסוהר, של משטרת ישראל או של רשויות הביטחון. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הסעיף אינו כולל בין נתונים אלה חוות-דעת פרטיות המוגשות מטעם האסיר. יחד עם זאת, הסעיף אינו שולל את אפשרות הגשתן של חוות דעת כאלו. מכל מקום ברור, כי לוועדה נתון שיקול דעת באשר למשקל שיש ליתן לכל חוות דעת שהונחה בפניה והיא אינה כבולה לחוות-דעת זו או אחרת. בענייננו, הוגשה חוות דעת מטעמו של המבקש בלבד. הוועדה שקלה את חוות הדעת אך ראתה ליתן לה משקל מוגבל, מטעמים עליהם עמדה. טעמים אלה אינם מעלים שאלה משפטית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור.
8. אף מטענותיו של המערער בעניין "ההתייחסות הראויה לאסירים המשתייכים לפלגים מתונים של ארגון הפת"ח" לא ניתן לגזור כל שאלה משפטית כללית. שאלת מסוכנותו של אסיר נלמדת מנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. כך על דרך הכלל וכך בענייננו, בו נלמדה מידת המסוכנות הנשקפת מן המבקש מקשת רחבה של נתונים לרבות המידע הגלוי והחסוי בעניינו.
9. לבסוף, לאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית משפט קמא אני סבור, כי ניתן בו מענה לכל ההשגות שהועלו מטעמו של המבקש. לגופו של עניין אזכיר, כי הביקורת השיפוטית על החלטותיה של וועדת השחרורים מוגבלת, וכי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו אלא מקום בו חרגה הוועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראו, בין רבים: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236, 239 (2002); רע"ב 10700/06 זבולונוב נ' ועדת השחרורים שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 13.3.07)). במקרה דנן, מצא בית משפט קמא כי החלטתה של ועדת השחרורים הינה סבירה ואף מוצדקת לגופה בהתחשב במכלול השיקולים הצריכים לעניין. התשתית העובדתית שהונחה לפני מעלה, כי אין עילה להתערב במסקנה זו.
על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ט' בחשון התשס"ח (21.10.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. נב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il