בקשה לעיכוב ביצוע עונש של מורשע בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה-נדחתה

           בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח' ברקאי) הרשיע את המבקש בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 232(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1997, ובהפרעה לשוטר בניגוד לסעיף 275 לחוק העונשין. בית המשפט הנכבד הטיל על המבקש עונש של ארבע שנות מאסר. על פסק הדין הוגש ערעור מטעם המבקש, וכן הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע העונש שלפני.

רקע וטענות הצדדים

1.        כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 4.6.05 בסמוך לשעה 03:00, נהג המבקש בדרך אילת בבאר-שבע, וכאשר הגיע לאחד הרחובות בו עמדה ניידת משטרה, ובדקה כלי רכב עוברים, עלה המבקש עם רכבו על המדרכה, ביצע פניית פרסה מהירה והחל בבריחה מן המקום, והכל לעיני השוטרים שהיו במקום. המבקש החל בנסיעה פרועה לאורך רחובות העיר באר-שבע, כשהוא עוקף כלי רכב בצורה מסוכנת ומאלץ כלי רכב שונים לסטות מנתיב נסיעתם ולבלום בלימת חירום, כדי למנוע התנגשות ברכבו של המבקש או בכלי רכב אחרים. המבקש המשיך בנהיגה פרועה כשהוא מתעלם מהוראות הרמזור וחוצה צמתים, כשברמזור, בנתיב נסיעתו, דולק אור אדום. המבקש לא שעה לכריזות וקריאות השוטרים, שדלקו אחריו, לעצור והמשיך בנהיגה פרועה תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.  בשלב כלשהו של המרדף עצר את רכבו ונמלט רגלית מהמקום.

2.        ביום 14.11.07 גזר בית המשפט הנכבד קמא על המבקש: עונש מאסר בפועל של ארבע שנים (בניכוי התקופה שבין 12.2.06-3.1.06 שבה היה במעצר); עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים; ופסילת רישיון הנהיגה של המבקש לתקופה של 4 שנים מיום שחרורו. בגזר דינו עמד בית המשפט על מסוכנותו של המבקש ועל זילות שלטון החוק שבו נקט בבריחתו מן השוטרים. בית המשפט מנה, בשיקולים לקולא, את נסיבותיו האישיות של המבקש (אשר צפוי להיוולד לו בקרוב ילדו הרביעי), שניהל, באופן כללי עד לאירוע נשוא ערעור זה, חיים נורמטיביים. המבקש שב וטען בפני בית המשפט כי ביצע את הבריחה לאחר שחשב בטעות כי מדובר בזרים המבקשים להתנקש בחייו. עם זאת, בית המשפט קבע כי נסיבותיו האישיות של המבקש, ככל שהן קוראות להתחשבות מסוימת, אינן מצדיקות סטייה לקולא ממדיניות הענישה הנוהגת.

3.        המבקש ערער לבית משפט זה, וערעורו מכוון להכרעת הדין, ולחילופין, לחומרת העונש. בכתב הערעור טוען המבקש כי בית משפט קמא שגה כאשר דחה את טענותיו בדבר חששו מפני משפחה יריבה - טענה, שלטענת המבקש לא נבדקה כלל על ידי המשטרה. כן גורס המבקש כי בית משפט קמא שגה כאשר נתן אמון מלא בעדותו של אחד השוטרים, אף על פי שעדותו לא נתמכה בעדויות אחרות, בפרט לגבי מרכיב הסיכון בנהיגתו של המבקש. לחילופין טוען המבקש כי העונשים שהוטלו עליו חמורים יתר על המידה ונסיבותיו האישיות לא הובאו בחשבון במידה מספקת.

           יחד עם כתב הערעור הגיש המערער בקשה זו שלפני לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו מן הטעמים המפורטים לעיל.

4.        המדינה מתנגדת לבקשה. לעמדתה סיכויי הערעור על הכרעת הדין נמוכים, שכן הודעת הערעור אינה מציינת טעמים מיוחדים שיצדיקו התערבות חריגה בממצאים העובדתיים ובקביעת המהימנות של העדים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. כן מציינת המדינה כי אף סיכויי הערעור על גזר הדין נמוכים, לאור מדיניות הענישה שהותוותה על ידי בית משפט זה בכל הנוגע לעבירות מן הסוג שבהן הורשע המבקש. יודגש עוד כי המדינה התנגדה אף לבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בבית משפט קמא.

דיון והכרעה

5.        בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241 (2000) נדונו השיקולים לדחיית ביצועו של עונש מאסר שהוטל על מי שהורשע בדין. הכלל המנחה הוא כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בכל הנוגע לעיכוב ביצועו של עונש מאסר של מי שהורשע, תוך איזון בין האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר (אף בטרם בירור הערעור) ובין זכויותיו של המבקש ותוך הקפדה כי מימוש האינטרס באכיפה מיידית של המאסר אינו פוגע בזכויות המבקש, במידה העולה על הנדרש.     בית המשפט יערוך איזון זה תוך שקילה של המרכיבים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו. כן רשאי בית המשפט לשקול את עברו הפלילי של המבקש, את התנהגותו במהלך המשפט, נסיבותיו האישיות והשאלה האם הערעור תוקף את ההרשעה עצמה, או רק את חומרת העונש.

6.        לאור מכלול השיקולים הנ"ל,  דין הבקשה להידחות. סיכויי הערעור על עצם ההרשעה אינם נראים מבטיחים ביותר, לאור העובדה שהכרעת הדין מבוססת בעיקר על האמון שנתן בית המשפט בעדויות התביעה  (עדות השוטרים, עדותה של גב' סיוון בן זינו, אשר שהתה ברכב עם המבקש בעת המרדף) - על פני עדותו של המבקש, כעד הגנה יחיד ולאור העובדה שהערעור מכוון בעיקר כלפי הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט הנכבד קמא. בית המשפט דן אמנם בשאלת מהירות נסיעתו של המבקש, שלא נרשמה בדו"ח הפעולה על ידי השוטר שהעיד בפני בית המשפט, ואולם בית המשפט קבע בפירוש כי עדותו של אותו שוטר נמצאה מהימנה בכללותה.

7.        באשר לסיכויי הערעור על חומרת הענישה - אינני מביע דעתי נוכח טעמי הערעור מחד גיסא והמגמה הברורה בפסיקה להחמיר בענישה בכל הנוגע לעבירה שבה הורשע המבקש מאידך גיסא. יש לזכור כי מדובר בעבירה קשה, המהווה חלק מתופעה נרחבת במחוז הדרום, אשר לגביה נפסקה הלכה בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם) (2004), וראו עוד: ע"פ 9733/04 דאוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2004); ע"פ 3383/05 אנוואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005); ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם) (2006).

8.        הנה כי כן, בשים לב לאורך תקופת המאסר שנגזרה כאן (ארבע שנים) ולרף הענישה שנקבע בפסיקה לעבירה שבה הורשע המבקש, נראה כי הסיכוי להפחתה משמעותית בעונש, אשר תביא לכך שריצוי העונש יסתיים עד להכרעה בערעור - נמוכים (ראו: ע"פ 8682/07 רויטמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007)). עם זאת למען הסר ספק, אני מוצא לנכון להעיר ולהבהיר כי אין בדברי אלה כדי להביע דעה באשר לאפשרות כי הערעור יביא בסופו של דבר להפחתה בעונש שהושת.

9.        לבסוף, אדגיש כי אמנם בית משפט זה היה נכון לעכב את ביצוע עונש המאסר במקרים מסוימים אף כאשר סיכויי הערעור לא הוגדרו כגבוהים (ראו: ע"פ 7925/06 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006); ע"פ 5432/07 סרסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007)). ואולם במקרים אלה נימק בית המשפט את החלטתו בנסיבות אישיות יוצאות דופן, או בעונש קצר שהמערער עלול לסיים את ריצויו עוד בטרם תתקבל ההכרעה.

           באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, שיכולות להוות עילה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, הרי שמדובר, כעולה מגזר הדין, בגבר בן כ-31, אב לשלושה ילדים, אשר צפוי להיוולד לו ילד נוסף בקרוב. כעולה מן הבקשה לעיכוב ביצוע, המבקש המציא ערבויות מסוימות להבטחת התייצבותו לריצוי עונשו, ואולם לא הוצגו בפני בית המשפט אותן נסיבות אישיות כבדות משקל שיכולות להוות עילה לדחיית ביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור.

10.                אשר על כן - הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתחנת המשטרה בבאר-שבע ביום 23.12.07.

          ניתנה היום, יא' בטבת התשס"ח (20.12.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דנ