נגד העורר הוגש כתב אישום, ובו הוא הואשם, ביחד עם שניים נוספים, בעבירה של פגיעה בשוטר. העורר לבדו נעצר עד תום ההליכים, בהחלטה של בימ"ש קמא, וערר שהוגש על החלטתו לשחרר את שני הנאשמים האחרים נדחה. למועד ההקראה בעניינו שנועד להיות ביום 04/11/07 העורר לא הגיע, אף ששני הנאשמים האחרים הגיעו וכן גם ב"כ של העורר. גם לדיון שנקבע ליום 29/11/07, העורר לא הגיע בשל תקלה של גורמי הליווי. בימ"ש קמא דחה את ההקראה למועד שנקבע כבר להוכחות, והורה על בדיקת נסיבות אי הגעתו של העורר לדיון. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר במעצר, בשל חלוף הזמן מאז המעצר. הבקשה נדחתה, ובימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי אין באזור הוראה מקבילה לסעיף 60 לחוק המעצרים בישראל, אשר מחייבת קיום הקראה של נאשם עצור בתוך 30 יום ממועד הגשת כתב האישום. מכאן הערר שבפני. בטיעוניו ציין הסנגור כי הגם שסעיף 60 האמור אינו חל באזור, ראוי שהפסיקה תפעל על פיו, בכדי שיובטחו זכויות העצורים. במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה ששני שותפיו של העורר שוחררו זה מכבר ממעצרם. לעומת זאת, התביעה טוענת כי אין להתערב בהחלטה של בימ"ש קמא.
ביום הדיון הודעתי כי אני דוחה את מתן ההחלטה בכדי לאפשר לצדדים לבוא בדברים ביניהם. לפני ימים אחדים נמסר לי ע"י התביעה כי המגעים לא צלחו, ולכן אין מנוס ממתן החלטה שתתייחס לטיעונים שהעלו הצדדים בדיון.
אציין כבר בפתח הדברים כי אין ממש בערר של הסנגור, ושלושה טעמים בדבר:
הטעם האחד הוא סטטוטורי: כפי שהסנגור עצמו ציין בדיון, אין באזור הוראה מקבילה למגבלת הזמן שבסעיף 60 לחוק המעצרים בישראל. אמנם נקבע כבר כי יש לאמץ באזור את עקרונות דיני המעצר בישראל, אולם הדבר צריך להיעשות מתוך התחשבות בנסיבות המיוחדות באזור, כפי שנאמר בע"מ איו"ש 136/03:
"... בהתאם למסורת אשר התפתחה בבתי המשפט הצבאיים מחויבים אנו לעקרונות דיני המעצר הישראליים, אך יישומם של עקרונות אלה לעולם יביא בחשבון את המציאות המיוחדת השוררת באזור"
. ניסיון העבר מלמד, כי גם כאשר מתבצעים שינויים בחקיקת האזור בדיני מעצרים, מתוך רצון לקרב את דיני האזור לדין בישראל, הנסיבות הייחודיות באזור מחייבות שינוי במשך המעצר לעומת הדין בישראל. כך היה כאשר נקבעה באזור תקופה מרבית למעצר עד למתן הכרעת דין: כידוע, התקופה בישראל היא 9 חודשים כעולה מסעיף 61 לחוק המעצרים, ואילו באזור נקבעה תקופה של שנתיים בסעיף 78(יא)(2)(א) לצו בדבר הוראות ביטחון. כך אף בענייננו, וכך עולה גם מהצעת חוק שעומדת כיום על הפרק בעניין קיצור תקופות המעצר. בהצעה זו מוצעת תקופה ארוכה יותר לקיום ההקראה מאשר פרק הזמן של 30 יום שנקבע כאמור בחוק המעצרים. מכל מקום, בהעדר הוראה בחוק, אין מקום לעיון חוזר במעצר, רק מהטעם של חלוף 30 יום בלא הקראה.
שנית, ספק רב בעיני אם בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו, ניתן לומר שהמשפט טרם התחיל. סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי בתחילת המשפט יקריא השופט לנאשם את כתב האישום ויסביר לו את תוכנו, אם ראה צורך לכך. אולם אם הנאשם מיוצג והסנגור הסביר לו את כתב האישום, והנאשם אישר זאת, השופט פטור מלעשות זאת. על רקע זה נקבעה ההלכה כי יש לפרש את המושג "תחילת המשפט" פירוש מהותי - תכליתי ולאו דווקא פירוש טכני - דווקני. מטרת ההקראה לוודא שהנאשם מודע לתוכנו של כתב האישום, ולמהותו של ההליך הפלילי, בכדי להבטיח קיומו של הליך הוגן שיאפשר לנאשם למצות את הגנתו. אם הוגשמה תכליתה של ההקראה, ניתן לקבוע שהמשפט התחיל, גם אם לא בוצעה הקראה פורמאלית, ולא התקיימו כל התנאים הנזכרים בסעיף 143 הנ"ל. בעניין
אבו חצירה הגדיר השופט טירקל את משמעות המושג "תחילת משפט" כ
"שלב שבו מובא הנאשם לפני בית המשפט העומד לדון במשפטו שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ'הליך שלפני משפט' ושלא לצורך עניין מינהלי גרידא"
(ב"ש 418/79
אבו
חצירה נ' מדינת ישראל (פ"מ תשמ"א א' 14), צוטט בבש"פ 7376/96, ראו עוד בש"פ 1948/03
שמואל שילון נ' מדינת
ישראל , פ"ד נז(2), 869 ,עמ' 872-873, ובמראי המקום שם).
בנסיבות שלפנינו, העורר היה מיוצג מתחילתו של ההליך, וכבר בדיון המעצר לאחר הגשת כתב האישום, הביע הסנגור התנגדות למעצרו, לאחר שעיין בחומר הראיות. כתב האישום הוגש ביום 23/09/07, ובו ביום החליט בימ"ש קמא על מעצרו עד תום ההליכים, והורה על קיום הקראה ביום 04/11/07. ערר שהגיש הסנגור נדחה בבימ"ש זה בע"מ 3961/07 ביום 10/10/07. במועד שנקבע להקראה העורר לא הובא בשל תקלה, וגם הסנגור שהיה באותו יום בביהמ"ש בתיקים אחרים, לא התייצב לדיון. עם זאת, התובע הגיש בקשה, בתיאום עם הסנגור, לקבוע את התיק להקראה ולהוכחות, למועד מסוים, 13/02/08, שבו נקבע משפטם של שני המעורבים האחרים בפרשה, וביהמ"ש נעתר לבקשה. בקשתו של הסנגור לקבוע את התיק להוכחות, מעידה על כך שהוא הסביר לעורר את כתב האישום, והעורר אף נקט עמדה לגביו, שהרי אין מקום להוכחות בהיעדר כפירה, לפחות חלקית. למעשה, הסנגור ציין בדיון בפני כי אכן הסביר לעורר את כתב האישום, וכך עולה גם מהעובדה שהסנגור התנגד למעצר, ואף ערר לביהמ"ש לערעורים נגד ההחלטה על מעצרו של העורר, תוך שהוא מתייחס גם לחומר הראיות. מדובר אפוא בנסיבות שבהן לכאורה הושגה התכלית של סעיף 143 לחסד"פ, ודומני שיפים לעניין זה דברים שנאמרו בבש"פ
שילון הנ"ל לאמור:
"... אף שחשוב דרך כלל להקפיד על דרישות הליך ההקראה של כתב האישום, הרי אם מדובר בפגם טכני בלבד שאינו יורד למהות העניין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם, אין בכך כדי לפסול את ההליך מעיקרו...".
יתירה מזו, נוכח ההסכמה שהייתה בין הצדדים לדחיית התיק להקראה ולהוכחות, ספק אם היה ראוי שהסנגור אשר כאמור הסכים לדחיית מועד, יעתור לאחר מכן לעיון חוזר
.
עם זאת, יודגש כי אין בדברים אלה כדי להקל ראש בחומרת התקלות בזימונים של העורר ובא כוחו, ובדין הורה בימ"ש קמא (כב' השופט וחניש), על בירור התקלות הללו.
שלישית, גם בחינה לגופו של עניין מביאה למסקנה כי אין לפנינו התמשכות יתירה של ההליכים. אבאר דברי: אף לאחר שקבענו כי אין עילה לשחרור ממעצר, רק מהטעם של חלוף 30 יום, אשר אינו קיים בדיני האזור, עדיין מצווים אנו לבדוק אם ההליכים אינם נמשכים יתר על המידה. בע"מ איו"ש 26/01 פורטו השיקולים שיש לשקול כאשר בוחנים את עניין התמשכות ההליכים, ובין היתר יש לבחון את חומרת העבירות והעונש הצפוי וכן את פרק הזמן הצפוי לסיום המשפט. בחינת השיקולים השונים בנסיבות שלפנינו, בשים לב לעבירה שיוחסה לעורר ולעונש הצפוי לו אם יורשע בדינו, כאשר כבר נקבע מועד לקיום המשפט, בעוד פחות מחודש, וכאשר על פני הדברים מדובר בתיק פשוט יחסית, שיכול להסתיים ביום דיונים אחד, מביאה למסקנה כי טרם בא המועד לקבוע כי ההליכים בתיק התמשכו יותר מהראוי, במידה שמצדיקה את שחרורו של העורר כבר עתה ממעצרו.
כל אחד מהטעמים שפורטו לעיל, וודאי המשקל המצטבר של כל הטעמים יחדיו, כל אלה מביאים למסקנה כי לא הגיע המועד לשחרורו של העורר ממעצר לעת הזאת, ולכן הערר נדחה, והחלטת בימ"ש קמא על דחיית הבקשה לעיון חוזר נותרת על כנה.
ניתנה היום, 13 בינואר 2007, ו' בשבט התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.
נשיא