בקשה למתן צו מניעה זמני להפסקת בנייה נעשתה בחוסר תום לב ושלא בניקיון כפיים

א.         בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סוקול) מיום  7.8.2007 בבר"ע 2004/07 ובבר"ע 1999/07, בגדרה נדחו בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ג'דעון) מיום 11.7.2007 בבש"א 11277/07 ובבש"א 10942/07, והחלטתו של בית משפט השלום (השופט ורבנר) מיום 26.7.07 בבש"א 12010/07.

ב.         (1) המבקשים והמשיב הם בעלים במשותף במקרקעין הידועים כגוש 18566 חלקה 100 בשטחי היישוב תמרה, אף שאינם רשומים כבעלי זכויות במקרקעין. בשנת 2006 הגישו חלק מבעלי הזכויות במקרקעין בקשה לפירוק השיתוף בהם (ת"א 3429/06), ובמקביל החל המשיב לבצע עבודות בניה בשטח המקרקעין. עם תחילת העבודות עתרו המבקשים לצו זמני האוסר על המשיב לבנות בקרקע עד למתן הכרעה סופית לגבי זכויותיהם, בטענה כי המשיב אינו זכאי לעשות שימוש חריג בשטח ללא הסכמתם. בתשובתו לבקשה, גילה המשיב את עובדת קיומו של הסכם שימוש וחלוקה שנחתם בשנת 1990, ואולי אף קודם לכן, בין מי שהיו באותו הזמן בעלים במשותף במקרקעין והעבירו את זכויותיהם לבעלי הדין שבפנינו. בית משפט השלום דחה ביום 11.7.2007 את הבקשות למתן צו מניעה זמני, בקבעו כי שיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים מטים את הכף לטובת המשך העבודות, וכי בכך שהמבקשים הסתירו מבית המשפט את דבר קיומו של תשריט חלוקה מוסכם בין הצדדים, נהגו שלא בנקיון כפיים.

(2) המבקשים פנו בבקשה נוספת, שבמהותה עניינה עיון מחדש בהחלטת השופטת ג'דעון.  בית משפט השלום, מפי השופט ורבנר, לא ראה להיעתר לכך.

(3) כלפי ההחלטות האמורות הוגשו בקשות רשות הערעור לבית המשפט המחוזי. אלה נדחו ביום 7.8.2007. בית המשפט ציין כי גם לשיטה - שנמתחה עליה ביקורת אקדמית - כי הסכם שיתוף במקרקעין שלא נרשם אינו מחייב צד שלישי, מכוח הוראת סעיף 29 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969,  הנה משפעלו המבקשים באורח שיש לראותו כחסר תום לב, אין לקבל את עמדתם. בית המשפט עיגן את גישתו בידיעת המבקשים על הסכם השיתוף. אף לגבי עאישה סמאר - העותרת להצטרף לבקשה הנוכחית - נימק בית המשפט המחוזי את גישתו בזיהויו של חוסר תום לב, באשר להעברות זכויות ללא תמורה בלא הסבר.

ג.          (1) מכאן בקשת רשות הערעור. המבקשים טוענים, כי טעה בית המשפט המחוזי שעה שאימץ את קביעתו העובדתית של בית משפט השלום כי ידעו על קיומו של הסכם השיתוף. עוד טוענים הם, כי גם אילו ידעו על קיומו של ההסכם, לא היה הדבר מעלה או מוריד לעניין חובותיהם לפיו, משום שנעשו שותפים במקרקעין לאחר חתימתו, ומשום שההסכם לא נרשם כדרישת סעיף 29(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, הקובע כי "הסכם בין שותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם בדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין... ניתן לרישום, ומשנרשם כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר..." טענה זו נסמכת על ההנחה, שאין די בידיעה על קיום הסכם על מנת להעניק לו כוח משפטי.

            (2) כאמור, הוגשה בקשה מטעם עאישה סמאר (המבקשת באחד התיקים שבאו בפני בית המשפט המחוזי) להצטרף לבקשה לרשות ערעור.

ד.         לאחר שעיינתי בבקשה, אין בידי להיעתר לה. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, (לא פורסם); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, (לא פורסם)), והמקרה דנן אינו נופל בגדרם של אלה. בקשת רשות ערעור זו אינה עוסקת בפרשנותו של סעיף 29(א) לחוק, ואין אנו נדרשים להכרעה בעניין ההלכה שנקבעה בע"א (י-ם) 193/75 אשורי נ' הלוי פ"מ תשל"ח (א)32, 35 כי אין די בידיעה על קיום  הסכם לשם הענקת נפקות כלפי צדדים שלישיים להסכם זה. על כך, כאמור, יש חולקים; פרופ' מיגל דויטש קנין, א' (1997) 570, סבור כי יש לפרש את הסעיף כך, שאם נרשם הסכם השיתוף כוחו מחייב כקניין, אך אם לא נרשם "מעמדו כלפי צדדים שלישיים הוא כמעמדו של כל הסכם אשר טרם עלה למעמד קנייני", ועל כן יש לבחנו במשקפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, הקובע עדיפות למתקשר בעסקת מקרקעין הנוגדת לעסקה קודמת, אם פעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב. במקרה דנא לא היה רישום, לכן מתייחסת קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר ידיעת המבקשים אך לתום הלב שלהם בפנייתם לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני. 

ה.         תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת:

"(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

על-פי ס"ק (1) על המבקש להוכיח כי "מאזן הנוחות" נוטה לזכותו, ועל-פי ס"ק (2) נדרש המבקש לפעול בתום לב בעתרו לסעד. בפרט, מוטלת עליו חובה לגלות את כל העובדות העשויות להשפיע על שיקול-דעתו של בית המשפט (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה תשיעית, 2007) 509). בית משפט השלום הכריע בשני עניינים אלה וקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה לזכותם של המבקשים, וכי הגשת הבקשה למתן סעד זמני לא נעשתה בתום לב, ואף בית המשפט המחוזי חזר על קביעות אלה; איני מוצא מקום להתערבות בגלגול נוסף בהחלטותיהם.

ו.          באשר לטענה כי שגה בית המשפט המחוזי באמצו את קביעת בית משפט השלום לפיה ידעו המשיבים על קיומו של הסכם השיתוף - מדובר בקביעה עובדתית, שאין דרכה של ערכאת ערעור לעסוק בו, קל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (לא פורסם); רע"א 4339/06 חב' אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן (לא פורסם); רע"א 5091/06 כהן נ' בונה (לא פורסם); רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם, ניתן ביום 28.1.07).

ז.          נוכח כל אלה אין בידי להיעתר לבקשה, ומשכך התייתר הצורך לדון בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור ובבקשה להצטרף לבקשת רשות הערעור.

            ניתנה היום, ב' בחשון תשס"ח (14.10.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מפ+מה

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il