בקשה למשפט חוזר לעניין העונש - רק בעילה של ראיות חדשות

1.        בפני בקשה להורות על משפט חוזר.

           המבקש, איש עסקים שחי ופעל בארצות-הברית, נטל מספר הלוואות מבנקים מקומיים. אלו דרשו כערובה את שעבוד הנכסים מושא ההלוואות בדרגת קדימות ראשונה, וכן ביטוח זכויותיהם כבעל השעבוד. המבקש - שפעל בצוותא עם שותפה שעבדה בחברת נאמנות אמריקאית (Escrow agent) - הציג מצג כוזב, כי כספי ההלוואות מיועדים להסרת שעבודים קודמים הרובצים על הנכסים, וכי עם קבלת ההלוואות יזכו המלווים לשעבוד ראשון בנכסים, וכתוצאה מכך קיבל לידיו הלוואות בסכום שעלה על 19,000,000 דולרים. ברם, בסכום זה עשה המבקש שימוש לצרכיו האישיים ולצרכיה של חברה שבשליטתו, בניגוד לתנאיהם של הסכמי ההלוואה. בגין מעשים אלה, הרשיעו בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - בהכרעת-דין מפורטת המשתרעת על פני מאות עמודים - בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה. עוד הורשע המבקש בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אולם בשלב זה של ההליכים, כפי שמיד יובהר, אין צורך להיכנס לפרטיה.

           בשלב הטיעונים לעונש, סבר המבקש, כי מאחר שביצע את העבירות בארצות-הברית, יוצרות הנחיות הענישה הפדראליות (Federal Sentencing Guidelines) רף עליון למידת ענישתו. לצורך ביסוס טענה זו, ביקש להעיד מומחה לדין האמריקאי, אולם בית-המשפט המחוזי לא התיר זאת, וקבע כי ההנחיות הפדראליות אינן מחייבות את בתי-המשפט בישראל. בהמשך, נגזר דינו של המבקש לחמש וחצי שנות מאסר; שנתיים וחצי מאסר על-תנאי; קנס בסך ארבעה מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו; והוא חויב בתשלום הוצאות המשפט בסך מיליון ש"ח.

2.        בערעור שהגיש לבית-משפט זה, טען המבקש כנגד הרשעתו והעונש שהושת עליו. לעניין גזר הדין נטען, כי הוא חרג מהעונש שבית-המשפט הוסמך לגזור לו, וזאת בהתבסס על הנחיות הענישה הפדראליות. מנגד, ערערה המשיבה על קולת העונש, הואיל ולהשקפתה הוא לא הלם את חומרת המעשים בהם הורשע המבקש. ערעורו של המבקש התקבל בחלקו, וערעורה של המשיבה נדחה. בית-משפט זה זיכה אותו מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אולם הותיר על כנן, בדעת רוב (הנשיא א' ברק והשופטת א' פרוקצ'יה), את ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. דעת המיעוט (כבוד השופטת ד' דורנר) סברה, כי יש מקום לזכותו מעבירות המרמה ולהרשיעו תחתן בעבירות של זיוף. בהתייחס לעונש, דחה בית-המשפט את השקפת המבקש, לפיה הנחיות הענישה הפדראליות קובעות רף ענישה מקסימאלי ומחייבות את בית-המשפט בישראל. עם זאת, ומאחר והמבקש זוכה מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט הועמד עונשו על חמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו.

3.        המבקש, אשר מיאן להשלים עם תוצאתו של פסק-הדין בערעור, עתר לקיומו של דיון נוסף. בין היתר, עתר הוא לדון מחדש בשאלת החלתן של הנחיות הענישה האמריקניות בדין הישראלי. בקשה זו נדחתה (כבוד השופט מ' חשין), מהטעם שפסק-הדין אינו קובע כל הלכה חדשה המצדיקה ליבון נוסף.

4.        עתה עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר, תוך שהוא מפנה לשתיים מהעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984: העילה האחת מתייחסת לקיומן של ראיות חדשות שיש בכוחן - להשקפת המבקש - כדי לשנות את תוצאות ההליך, והשנייה, חשש ממשי כי נגרם לו עיוות-דין. גם הפעם, מופנות ההשגות כנגד ההרשעה והעונש.

           באשר להרשעה, הצביע המבקש על תצהיר חדש של עדת התביעה סוזן רולינגס, מי שהייתה שותפתו לעבירות ונשפטה בגין חלקה במעשים אלה בארצות-הברית. במסגרת תצהיר זה טענה רולינס כי העדות המפלילה אותה מסרה בבית-המשפט המחוזי, הייתה כוזבת. נטען, כי תצהיר זה חושף את הלחץ הכבד והפסול שהופעל על עדה זו במהלך המשפט, לאחר שרשויות התביעה בארצות-הברית הבטיחו לה כי אם תפליל את המבקש, ימתיקו את עונשה. נטען, כי היה זה רק לאחר שגורמים אלה עמדו בהתחייבותם וביטלו את המאסר שהוטל על רולינס, שהיא ביקשה לתקן את העדות המפלילה אותה מסרה. לצד תצהירה של רולינס עותר המבקש להציג שורה ארוכה של מכתבים שנכתבו על-ידי בכירי הבנקים המלווים, בהם נטען כי הבנקים כלל לא רומו על-ידי המבקש. כן מציין המבקש, כי בדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי נפלו פגמים רבים אשר גרמו לו עיוות-דין, ובכלל אלה חיוב ההגנה לציין את זהות עדיה מראש, הפסקת פרשת ההגנה בטרם עת, ומניעת הזמנתם של עדים מסוימים. עוד מלין המבקש על כך שעדותו של אחד מעדי ההגנה (ג'ורג' סטריין), עדות מרכזית וחשובה לגישתו, כלל לא זכתה להתייחסות בהכרעת-הדין.

           ואלה הן ההשגות באשר לעונש. המבקש מפנה להוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובעת כי לא ניתן היה להשית עליו עונש חמור מזה שהיה מוטל עליו לו נשפט בארצות-הברית. לגרסתו, אילו היה נשפט שם, העונש שהיה מוטל עליו לא היה עולה על 21 חודשי מאסר. לטענתו, הנחיות הענישה הפדראליות הן הקובעות עונש מרבי זה, עונש ממנו חרגו הערכאות בישראל. עוד נטען, כי הפרשנות שהוענקה לסעיף 14(ג) בעניינו של המבקש, שונה מזו שהתקבלה על-ידי בית-משפט זה בפרשה אחרת (ע"פ 6686/03 נגאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.04)), זמן קצר בלבד לאחר שערעורו של המבקש נדחה. להשקפת המבקש, בית-המשפט שגה שעה שהיה נכון לקבוע מסקנות אודות הדין הנוהג בארצות-הברית, מבלי שהונחו בפניו ראיות לעניין זה. ראיות מסוג זה עותר המבקש להציג בהליך הנוכחי, ומכוון הוא לחוות-דעת של שלושה מומחים - פרופ' קנת מן; פרופ' ג'רלד אולמן; והשופט האמריקני בדימוס ג'ון ס' מרטין. שלושת המומחים מציינים כי בארצות-הברית הנחיות הענישה הפדראליות מחייבות את השופט היושב בדין, והוא מוסמך לסטות מהן רק במקרים חריגים. יתרה מכך, אחד מהמומחים - השופט ג'ון ס' מרטין - הפנה בחוות-דעתו לפסק-דינו של בית-המשפט העליון של ארצות הברית ב- United States v. Booker, 125 S. Ct. 738 (2005), בו נקבע, כך נטען, כי הנחיות הענישה מחייבות, ובאופן מעשי לא ניתן לסטות מהן.

           המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר גם בשאלת הקנס שהושת עליו. לטענתו, אין בידו לשלם סכום זה, ועל כן ייאלץ לשאת בתקופת מאסר נוספת שנגזרה כנגדו. כל זאת, שעה שהדין האמריקאי אוסר על שליחתו של מי שידו אינה משגת לשלם קנס לבית-האסורים. גם מהלך זה, הוטעם, מנוגד לאמור בסעיף 14(ג) לחוק העונשין, האוסר להשית על נאשם עונש חמור מזה שהיה מוטל עליו לו היה נשפט במדינה בה בוצעה העבירה. לבסוף, הבקשה מכוונת גם כנגד הוצאות המשפט שהושתו על המבקש בבית-המשפט המחוזי. להשקפתו, תשלום זה בוטל במשתמע בפסק-דינו של בית-משפט זה, שהתייחס במפורש אך ורק לרכיבי המאסר והקנס בעת שגזר מחדש את דינו של המבקש. במצב דברים זה, הגיש המבקש בקשת הבהרה, אולם זו נדחתה בידי המותב, מה שמצדיק - לגישתו - לבחון את הנושא פעם נוספת. אולם, הליך המשפט החוזר לא נועד לליבונם מחדש של עניינים שנקבעו במהלך המשפט, וודאי שמטרתו אינה להבהיר את האמור בהכרעת-הדין או בערעור שהוגש כנגדו. יתר הטענות, המכוונות כנגד גובה ההוצאות וגובה הקנס, הינן טענות ערעוריות מובהקות שלא ראיתי לנכון להתייחס אליהן בשלב הנוכחי של ההליכים.

5.        המשיבה מצדה, סבורה כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, המבקש איחר את המועד להגשת הבקשה, הואיל ועשה זאת שנים לאחר שנודע לו על העילות המצויות בבסיסה, וזאת בניגוד לאמור בתקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, הקובעת כי בקשות למשפט חוזר יש להגיש "תוך 90 יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת מן העילות". המשיבה מוסיפה וטוענת, כי תצהירה של עדת התביעה סוזן רולינס, אינו מחדש דבר, הואיל והיא התכחשה לעדותה בהזדמנויות קודמות, ובית-המשפט המחוזי היה מודע לכך ואף דחה לא פחות מארבע בקשות להעיד אותה מחדש, לאחר שהגיע למסקנה כי האמור במכתבים שהגישה אינו אלא אמירות כלליות ומעורפלות. גם במהלך הערעור ביקש המבקש להגיש תצהיר שנחתם על-ידי עדה זו, וגם ניסיון זה נדחה.

           המשיבה סבורה שגם הטענות בנושא מעמדן של הנחיות הענישה הפדראליות, אינן עילה לקיומו של משפט חוזר. לשיטתה, העונש הקבוע בחוק לצד העבירות - ולא הנחיות הענישה - הוא העונש המרבי אותו מוסמך בית-המשפט לגזור על-פי הוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין. חוות-דעתו של השופט מרטין, אינה אלא תיאור של רמת הענישה הנוהגת בארצות הברית בעבירות בהן הורשע המבקש, עניין שאינו רלוונטי כאשר מדובר במי שנשפט בישראל.

6.        המבקש, לאחר שקיבל רשות להשיב לתגובת המשיבה, טען כי אין לקבל את השקפתה בנוגע למעמדן של הנחיות הענישה, הואיל והיא אינה נסמכת על ראיות כלשהן. לטענתו, מאחר שעניין לנו עם דין זר, לא די בהעלאת טענות אף אם אלו מבוססות על מחקר שערכו פרקליטים מלומדים. 

דיון

7.        כידוע, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, מגלמת בתוכה שאיפה לאיזון בין שני עקרונות. מן העבר האחד ניצב הרצון לגילוי האמת והוצאתו של הצדק לאור. השאיפה לגילוי האמת מחייבת להכיר בכך שמלאכת השיפוט אינה חסינה בפני טעויות, וכשאלה מתגלות יש לאפשר למערכת לתקנן. ברם, ערכים אלה אינם ניצבים לבדם. מן העבר השני ניצב העיקרון בדבר סופיות הדיון. עקרון זה מחייב להציב גבול להתדיינות המשפטית, הואיל ולא ניתן לעסוק שוב ושוב בעניינים שכבר הוכרעו (מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999)). כאשר מדובר במשפט חוזר מקבל אינטרס אחרון זה משקל רב במיוחד, הואיל והבקשה לקיימו מוגשת רק לאחר שפסק-הדין הפך חלוט, ולעיתים אף לאחר שההרשעה צלחה את מבחנו של ערעור. במצב דברים זה, ההנחה היא כי בפסק-הדין המרשיע לא נפלה כל טעות. על כן נפסק, כי משפט חוזר הינו חריג (מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 13.10.04), עליו יש להורות רק במקרים בהם עולה בידי הנאשם להוכיח את קיומה של אחת העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובלשון המקור: