בקשה למחיקת תובענה בעניין טענת עושק על הסף

מסגרת דיון

1.         בפני בקשה למחיקה על סף של תובענת המשיבה. הכל לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות"):

              (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1)  מעשה בית דין;

(2)  חוסר סמכות;

(3)  כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

 נטענת ע"י המבקש שאין כתב התביעה מגלה עילה אפילו אם יוכיחו לכל העובדות הנטענות.

2.         כפי שיפורט להלן לא מדובר בבקשה שגרתית מאחר ובשלב זה לאחר שמיעת עדויות על בית המשפט לתת פרשנות לכאורית למסמך המכונה " הצהרת כוונות" אשר נחתם ביום 29.03.00 (להלן: " ההצהרה") ומהווה יסוד לבקשה.

ההצהרה צורפה לבקשה, נספח ב' לכתב תביעת המשיבה. אין חולק שה"הצהרה" נחתמה ע"י המשיבה בלבד.

3.         כנגד ה"הצהרה" קיימת טענת עושק וכפיה, דבר אשר בפני עצמו מצדיק שמיעת הוכחות ולדחות את הבקשה. אולם כנגד בדיון בבקשה, כדי שבית המשפט יקבע במסגרת טענה מקדמית מהות ה"הצהרה" היה מקום לשמוע טיעונים ועדויות בעניין השגתו. אף אם למעשה הטענה נוגעת ללב העניין במישור הראיתי במסגרת דיוני להוכחות ולא רק בבקשה לדחייה על הסף.

עובדות

4.         המבקש והמשיבה הכירו ביום ****** כשנתיים לאחר מכן החליטו הצדדים להתגורר ביחד.

5.         המבקש טוען כי המשיבה הצהירה בפניו שמעוניינת לשמור על עצמאותה הכלכלית ואינה רוצה להיות סמוכה על שולחנו של אף אחד , בטח לא של בן זוג ומסיבה זו ומסיבה נוספת שהיא דאגתו הכלכלית לבנו שמנישואיו הקודמים, המבקש פנה למשיבה בבקשה שתחתום על הסכם ממון כדי להסדיר שאלת "השיתוף" ביניהם, בכך שאין בחייהם המשותפים כדי להחיל "שיתוף" ברכוש ונכסים אחרים.

6.         המשיבה חזרה בה וסירבה לחתום על הסכם ממון אולם, ביום 29.3.00 המשיבה ערכה וחתמה על מסמך המכונה " הצהרת כוונות" לפיה היא הצהירה והתחייבה  באופן סופי ובלתי חוזר: שאין לה כוונה לבוא בתביעה כלשהיא הנוגעת לחלקו הקנייני ברכוש המבקש. ב- 24.12.2002 ערכה המשיבה צוואה אשר נתנה משנה תוקף למסמך "הצהרת הכוונות".

7.         היחסים בין הצדדים ידעו עליות ומורדות. לטענתם במשך השנים היה להם חבר בשם **** אשר  ניסה לגשר ביניהם אך כנראה ללא הצלחה.

דיון

8.         אין מחלוקת בין הצדדים על קיום ה"הצהרה" אלא על מהותה הלכאורית. ברור, שאם קיימות פרשנויות שונות למסמך יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף. נשאלת השאלה בשלב זה האם ה"הצהרה" מהווה חוזה המחייב את הצדדים.

9.         חוזה מוגדר כהסכם בין צדדים כאשר כל אחד מסכים לפעולה ו/או העברת תמורה ו/או הימנעות מפעולה כנגד התחייבות הדדית. חוזה עפ"י חוק החוזים חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן :"חוק החוזים") סעיף 3:

                                         " חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול".

10.       המשיבה טוענת שאין ה"הצהרה" מהווה חוזה/הסכם, המסמך נשוא הבקשה כותרתו הוא " הצהרת כוונות" ולא חוזה. משמעות המסמך היא חשיפת כוונות צד אחד בלבד (המצהירה) על הרצון ל"שותפות" ברכושו של המבקש.

11.       לצורך הבקשה יש לבחון אם ניתן להסתפק במסמך עצמאי ע"י צד אחד ללא זיקה ו/או צפייה מהצד הנהנה כדי להסיק המסקנה המבוקשת, דהיינו, שעל פניו ה"הצהרה" לא משתמע לשתי פנים. השאלה היא  האם בהמשך חייהם המשותפים של הצדדים ניתן לסתור את "ההצהרה" ולהתעלם ממנה.

12.       לפי הקבוע בפסיקה, אין בעצם העובדה שבני הזוג חיו כ"ידועים בציבור" משום החלת חזקת השיתוף עליהם. הנה כן קבע כבוד השופט בך בפסק הדין בעניין ע"א 52/80 שחר נ. פרידמן פ"ד ל"ח (1) 443, עמוד 458.: