ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ט' סיון) מיום 4.7.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 11770/06.
1. בין הצדדים, אחים, התקיים הליך בפני בית המשפט קמא בעקבות סכסוך בקשר לעזבון אמם (ת.ע. 103810/05, להלן: תיק העזבון). במסגרת תיק העזבון מינה בית המשפט מנהלת עזבון. לאחר שמנהלת העזבון סיימה את מלאכתה, פנה המערער לבית המשפט בבקשה להשית את שכר טרחתה על המשיבים בלבד. את בקשתו נימק המערער בטענה שהמינוי היה מיותר, ולראיה החשד שעוררו המשיבים, לפיו המערער שלח יד בכספי העזבון, ואשר היה הבסיס למינוי מנהלת העזבון, התבדה. בית המשפט, בהחלטה מיום 6.5.2007, דחה את בקשת המערער וקבע כי הוא אינו מוצא טעם לחרוג מהעקרון לפיו ישולם שכר הטרחה מתוך העזבון, מחלקם של כל היורשים, בחלקים שווים. הובהר כי מנהלת העזבון מונתה על ידי בית המשפט מאחר ובית המשפט התרשם כי היורשים לא מסתדרים ביניהם ואינם מסוגלים להגיע להסכמות באשר לניהול העזבון ו/או חלוקתו. צוין כי יש לשמוח על כך שחששם של המשיבים באשר לפעולות המערער בחשבון המנוחה התבדה, אולם מכיוון שלהשקפת בית המשפט ליורשים כולם, בהתנהלות ובמערכת היחסים הטעונה והקשה ביניהם, יש יד בדבר, אין בכך בכדי לגרום להקטנת חלקו של מי מהם בשכר הטרחה. ההחלטה מיום 6.5.2007 סיימה את הדיון בתיק העזבון. בטרם נסגר התיק, משקבעה מנהלת העזבון כי המערער לא שלח ידו בכספי העזבון, ביקש המערער מבית המשפט לחייב את המשיבים בנזיקין ובהוצאות מהטעם שהעלילו עליו האשמות שווא וגרמו להליכי סרק. בית המשפט קבע כי יש להפריד את הבקשה מתיק העזבון ולהגישה בתביעה נפרדת. לכן, הגיש המערער תביעה כנגד המשיבים לפיצוי בגין הנזקים שגרמו לו כתוצאה מהליכי הסרק שניהלו כנגדו במסגרת תיק העזבון (תמ"ש 11770/06, להלן: התביעה הכספית). בתיק זה נקבע מועד לשמיעת ראיות בפני אותו מותב ליום 25.10.2007.
2. בבקשה מיום 14.6.2007 ביקש המערער מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בתביעה הכספית. לטענת המערער, בהחלטה בתיק העזבון מיום 6.5.2007 גילה בית המשפט את דעתו כי היתה הצדקה למינוי מנהלת העזבון ולניהול תיק העזבון. דעה זו מהווה דעה קדומה לעניין התביעה הכספית, אשר נשענת על אותה מסכת עובדתית ואותן טענות שנטענו בתיק העזבון. מההחלטה מיום 6.5.2007 למד המערער כי מנוי וגמור עם בית המשפט שלא להטיל על המשיבים לשאת בתוצאות מעשיהם, בניגוד לאזהרותיו כלפיהם עובר למינוי מנהלת העזבון. הואיל וקשה להניח שבית המשפט יפסוק כנגד קביעותיו הוא, הרי שהותרת הטיפול בידי בית המשפט משמעה משוא פנים בניהול ההליך. בהקשר זה סבור המערער כי ראוי שינתן לו יומו בבית המשפט והתביעה הכספית לא תידון בפני המותב אשר דיון בתביעה מהווה כעין ערעור על החלטותיו בעבר. עוד טען המערער כי במסגרת ניהול תיק העזבון פגע בית המשפט בזכויותיו הדיוניות, בכך שהתעלם מבקשות שהניח בפניו המערער מבלי לתת בהן החלטה, ומנע ממנו לחקור את המשיבים על תצהיריהם. צוין כי המערער הגיש לאחרונה לנציבות תלונות הציבור על שופטים תלונה כנגד השופטת בדבר העוול שנגרם לו עקב התנהלותה הפוגעת והמקפחת בתיק העזבון. המערער סבר, כי גם עובדה זו תימנע מבית המשפט לקיים משפט נטול פניות בתובענה, ואף מטעם זה ראוי שימנע מלשבת בדין. המשיבים התנגדו לבקשה. בית המשפט, בהחלטה מיום 4.7.2007, דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי השגות על החלטת בית המשפט בתיק העזבון מיום 6.5.2007 מקומן בהגשת ערעור על ההחלטה. עוד נקבע כי התביעה הכספית נקבעה לדיון בפני אותו מותב שדן בתיק העזבון על פי הכלל: "שופט אחד למשפחה אחת" החל בהליכים הנדונים בבתי המשפט לענייני משפחה. עובדה זו, כשלעצמה, אינה יכולה להוות עילת פסלות. אין להקים עילה שכזו מאי שביעות רצונו של המערער מההחלטות בתיק העזבון, אשר ישליכו, לטעמו, בעתיד על ההחלטות שתינתנה בתביעה הכספית, בה טרם נשמעו ראיות. לבסוף נדחתה גם הטענה לפיה הפנייה לנציבת תלונות הציבור על שופטים מהווה עילת פסלות.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות ומוסיף כי בהחלטה מיום 6.5.2007 גילה בית המשפט דעתו הנחרצת כי לכל היורשים בתיק העזבון והצדדים בתביעה הכספית "יד בדבר" בנוגע להתנהלות תיק העזבון, וכי התרשם שהם אינם יכולים להגיע להסכמות ביניהם בתיק העזבון. קביעה זו הפתיעה את המערער מכיוון שלפניה בית המשפט מעולם לא נימק את המינוי של מנהלת העזבון במערכת היחסים, אלא רק בטענת המשיבים כאילו שלח המערער יד בכספי העזבון. עוד נטען כי מערכת היחסים הטעונה והקשה נגרמה אך ורק עקב הליכי הסרק החד צדדיים והמיותרים שנקטו המשיבים כנגד המערער. לטענת המערער, לאור ההחלטה בתיק העזבון ידועות תוצאות התביעה הכספית: ברור וידוע מראש כי בית המשפט יחליט שכל צד ישא בהוצאותיו ודין תביעת המערער להידחות. כל חלוקה אחרת של ההוצאות שהוצאו בתיק העזבון, מלבד שכר טרחתה של מנהלת העזבון והוצאות משרדה, תסתור באופן חד משמעי קביעה, התרשמות ודעה קודמת של בית המשפט בתיק העזבון, לפיה לכל הצדדים "יד בדבר". המערער טוען כי בהחלטתו בבקשת הפסלות לא התייחס בית המשפט לטענת המערער בדבר הסתירה והשוני בין הצהרותיו של בית המשפט במהלך הדיונים, לבין ההחלטה מיום 6.5.2007. הכוונה לכך שבית המשפט התרה במשיבים כי אם יתברר שטפלו האשמת שווא על המערער יעלה להם הדבר כסף רב. משפעל בית המשפט בניגוד להצהרותיו ואזהרותיו בעניין כה מהותי בתיק העזבון, כמו בעניין הוצאות הניהול, קם חשש ממשי למשוא פנים גם בניהולה של התביעה הכספית. בהקשר זה נטען כי הגשת ערעור לא יכולה להועיל למערער, שכן ערכאת הערעור לא שמעה ולא ידעה מה הצהיר בית המשפט באולם הדיונים או על מה התרה.
4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. עיקר בקשת הפסלות בטענה כי ההחלטה בתיק העזבון מיום 6.5.2007 מעידה על קיומה של דעה קדומה שגיבש בית המשפט בעניינם של הצדדים, כך שייבצר ממנו לדון בתביעה הכספית ללא משוא פנים. כבר נקבע, כי הבעת עמדה או דעה בהליך קודם אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ע"א 8966/96 נבו נ' ישקול סחר בע"מ (לא פורסם, 30.1.1997); ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 21.10.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 266-265 (2006)). השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים, במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". ההנחה המגולמת בכלל זה הינה כי שופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד לבין הראיות שבתיק אחר ויודע כי אין להשליך מן האחד על האחר (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3)790(1991)). לכן, יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בשל העובדה שבית המשפט דן בהליך קודם בין הצדדים, ובאיזו מידה יכול בית המשפט להבחין בין הראיות והעובדות שבפניו לבין עניינים שאירעו בהליך קודם. ככל שניתן להבחין בין ההליכים השונים למרות הדמיון ביניהם, יהא בכך כדי לחזק את הנחת היסוד הקשורה במקצועיותו של השופט ובהגינותו, כי יוכל לשנות מהחלטותיו הקודמות תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (מרזל, בעמ' 266). יחד עם זאת, יש לזכור, כי כעניין שבראיות ובסדרי דין, יכול שהמערער יהיה כבול לממצאים ולהכרעות שהתקבלו בתיק העזבון, ומושתק בהשתק פלוגתא או מעשה בית דין. שאלה זו היא דיונית באופיה ונפרדת משאלת הפסלות (ע"א 1427/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 23.8.2006); מרזל, בעמ' 277).
5. במקרה הנוכחי, השאלה העומדת להכרעה בתביעה הכספית אינה זהה לזו שעמדה ביסוד ההחלטה בתיק העזבון מיום 6.5.2007. בהחלטה מיום 6.5.2007 דן בית המשפט באופן הטלת שכר טרחת מנהלת העזבון על הצדדים. התביעה הכספית מקורה בבקשת המערער לחייב את המשיבים בנזיקין, בטענה שהאשמות השווא שלהם כנגד המערער גרמו לו לנזקים והוצאות מיותרים. טבעי הדבר, כי השופט אשר מינה את מנהלת העזבון, הוא אשר ידון גם בשאלת זכותו של המערער לפיצוי בעקבות האשמות השווא של המשיבים. המערער בעצמו הגיש את הבקשה לחייב את המשיבים בנזיקין למותב שדן בתיק העזבון, ומכאן שגם הוא הבין כי מדובר בהמשכו של אותו עניין, וכי אין מניעה שאותו מותב ידון בשתי הסוגיות. דווקא לבית המשפט אשר שמע את תיק העזבון ומינה את מנהלת העזבון יתרון בטיפול בתביעה הכספית, שהיא למעשה נגזרת של תיק העזבון. הערותיו של בית המשפט במסגרת ההחלטה מיום 6.5.2007 נאמרו בשולי הדברים, באופן אגבי, בטרם נשמעו ראיות וטענות הצדדים בתביעה הכספית, שהדיון בה עדיין לא החל. חזקה על בית המשפט, כי יכריע בתביעה הכספית לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שיובאו בפניו, ומבלי שלתיק העזבון תהיה השפעה פסולה כלשהי על החלטתו. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי קיים יסוד לחשש כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערער, ולא ניתן לומר כי הדיון בתביעה הכספית בפני בית המשפט הוא בבחינת "משחק מכור".
6. ככל שהבקשה נובעת מחוסר שביעות רצון המערער מהחלטת בית המשפט מיום 6.5.2007 באשר לאופן ניהול הדיון בתיק העזבון (הטענה לפיה בית המשפט לא איפשר למערער לחקור את המשיבים על תצהיריהם), הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 178-174). לעניין אופן ניהול ההליך: ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). בכל הקשור לבקשות בהן לא ניתנו החלטות, לטענת המערער, פתוחה היתה בפניו הדרך לבקש מתן החלטות בבקשות, ואין הדבר מקים עילת פסלות (ע"א 8124/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 11.3.2007)). המערער טוען כי הגשת ערעור לא יכולה להועיל לו, שכן ערכאת הערעור לא שמעה ולא ידעה מה הצהיר בית המשפט באולם הדיונים או על מה התרה במסגרת תיק העזבון, שאינו מתיישב עם החלטתו מיום 6.5.2007. בהקשר זה יודגש כי היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות הטוען לפסילה ביחס לדברים שהושמעו, לטענתו, במהלך הדיון, עלול לפעול לרעתו, במובן זה שבקשתו, ובמיוחד ערעורו, יהיו חסרי תשתית עובדתית מספקת (ע"א 11702/05 ארביב נ' לוציניצר (לא פורסם, 26.7.2006)). לכן, ככל שהמערער מבסס את בקשתו על דברים שאינם באים לידי ביטוי בפרוטוקול, ומשבחר המערער שלא להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, מתבססת בקשת הפסלות בהקשר זה אך על טענות המערער ובא-כוחו. בכך אין די כדי לבסס עילת פסלות (ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 19.3.2007); ע"א 4064/07 גוליר נ' בית החולים "מאיר" (לא פורסם, 8.7.2007)). זאת ועוד, אפילו נאמרו הדברים, הרי על פני הדברים אין בהערות שהמערער ייחס לשופטת, כשלעצמן, כדי להוות עילה לפסלות. מכל מקום, אין בהחלטה שאינה עולה בקנה אחד עם אותן הערות כדי להצביע על משוא פנים. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, ואופן ניהול הדיון על ידו מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. לבסוף, ככל שהמערער מבסס את בקשת הפסלות על הגשת התלונה לנציבת תלונות הציבור על שופטים, כבר נפסק כי אין בהגשת תלונה נגד שופט, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות (ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 14.10.1997)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש כי החלטת בית המשפט מיום 6.5.2007, כמו גם אופן ניהול תיק העזבון והתלונה שהגיש לנציבה מצביעים על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115).
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ג באלול התשס"ז (6.9.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il