בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור בבית הדין הרבני

השופטת מ' נאור:

1.        העתירה מכוונת נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 21.3.2007 במסגרתה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם העותר, על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 16.10.2006 אשר דחה את התנגדות העותר למתן צו ירושה.

ההליך בבית המשפט לעניני משפחה

2.        לטענת העותר בין השנים 2002-2005 היה הוא הידוע בציבור של גב' מרים אהרונוביץ (להלן - המנוחה). בסוף שנת 2005 שקעה המנוחה בתרדמת וביום 22.4.2006 נפטרה. ביום 20.12.2005, בעוד המנוחה בתרדמת, הגיש העותר תובענה לבית המשפט לעניני משפחה לפסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל מחצית בזכויות המנוחה בבנקים, בתכולת הדירה וברכב הרשום על שמה (תמ"ש 32200/05, להלן - ההליך בבית המשפט לעניני משפחה). במסגרת כתב התביעה טען העותר כי "הצדדים בגדר ידועים בציבור" (כתב התביעה לא צורף לעתירה כלל, ובמסגרת ההשלמות שנדרשו מן העותר צורף רק העמוד הראשון לכתב התביעה). היורשים מצידם הכחישו את טענת הידועים בציבור (סעיף 8.1 לכתב ההגנה מטעם היורשים מיום 24.1.2006, אשר צורף במסגרת ההשלמות).

3.        ביום 15.2.2006 הציע בית המשפט לעניני משפחה לצדדים להגיע להסכמה בעניין תכולת הדירה. היורשים נתנו את הסכמתם לויתור על טענותיהם ביחס לתכולת הדירה בתנאי שבכך יסתיים הדיון. העותר דחה את ההצעה ודרש את זכויותיו "לפי החוק". אי לכך קבע בית המשפט (כב' השופטת צ' קינן) כי:

"ככל שניסיתי אני בעצמי, ובא כוחו של התובע להסביר לו את הכללים הנוהגים לגבי ידועים בציבור ולגבי 'חזקת השיתוף', נופלים הדברים על אזניים אטומות. התובע הגיע לביהמ"ש עם הנחה שגויה, ששלוש שנים של חיים משותפים (וטרם הוברר אם אכן קויימה מסגרת של ידועים בציבור ואף אם אניח שהתקיימה מסגרת כזו), מקימה שיתוף אוטומטי... ב"כ התובע ינסה להסביר את המצב המשפטי באופן בהיר יותר.. ב"כ התובע ימציא הודעה לביהמ"ש תוך 30 יום מהיום באשר לעמדתו להמשך ניהול התביעה".

4.        מלבד החלטה זו לא צירף העותר לעתירה, חרף ההזדמנות שניתנה לו להשלמות, כל החלטה נוספת של בית המשפט לענייני משפחה מלבד החלטה זו. העותר ציין (סעיף 21 לעתירה) כי הלכה למעשה הוא זנח את הליך בבית המשפט לעניני משפחה וזה התייתר לחלוטין, נוכח החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בבקשה לצו ירושה שהגישו היורשים, כמפורט להלן.

ההליך בבית הדין הרבני

5.        לאחר מות המנוחה, ובעוד ההליך בבית המשפט לעניני משפחה תלוי ועומד, פנו המשיבים 3 (להלן - היורשים) לבית הדין הרבני האזורי בבקשה להוציא צו ירושה. ביום 31.5.2006 הורה בית הדין הרבני האזורי להוציא צו ירושה לטובת היורשים לאחר קבלת תשובת האפוטרופוס הכללי.

6.        ביום 4.6.2006 הגיש העותר בקשה לבית הדין הרבני האזורי שלא להמשיך בטיפול בנושא הירושה עד לבירור מעמדו כידוע בציבור במסגרת ההליך בבית המשפט לעניני משפחה (להלן - הבקשה). ביום 2.7.2006 הגיש העותר כתב התנגדות לסמכות בית הדין (להלן - ההתנגדות). בית הדין העביר את הבקשה וההתנגדות לתגובת היורשים, אשר התנגדו להן בטענה כי בית המשפט לעניני משפחה לא הכיר בעותר כידוע בציבור. היורשים הפנו בעניין זה להחלטתו של בית המשפט לעניני משפחה מיום 15.2.2006 (הנזכרת לעיל) ולפיה "טרם הוברר אם אכן קוימה מסגרת של ידועים בציבור".

7.        בית הדין האזורי עיין בהחלטת בית המשפט לעניני משפחה וקבע כי "ממנה עולה שבית המשפט לא הכיר [בעותר] כידוע בציבור". לפיכך ביום  16.10.2006 דחה בית הדין הרבני האזורי את בקשת העותר ואת התנגדותו לסמכות בית הדין. בית הדין הורה על מתן צו ירושה ליורשים כמבוקש, אך עיכב את החלטתו ב-14 יום בכדי לתת שהות לעותר להמציא מסמכים המוכיחים את טענתו ביחס למעמדו כידוע בציבור. בית הדין הוסיף בהחלטתו כי במידה ויוגשו מסמכים כאלה, ישקול שוב בית הדין את דעתו בעניין.

8.        מסמכים כאלה לא הוגשו. לפיכך ביום 2.11.2006 החליט בית הדין הרבני האזורי להוציא צו ירושה ליורשים.

9.        כארבעה חודשים ומחצה מיום מתן החלטת בית הדין האזורי הגיש העותר בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ביום 21.3.2007 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה עקב חלוף הזמן ו"בהתאם לתקנות הדיון".

העתירה

10.      העתירה מכוונת נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול הדוחה את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערעור. לטענת העותר "מסיבות שלא היו תלויות בו, ואשר לא היתה לו שליטה עליהן... נבצר מהעותר להגיש במועד ערעור על החלטתו של המשיב 1. אחת הסיבות לכך היתה היותו של העותר דל אמצעים והזמן שנדרש לצורך הסדרת ייצוגו על ידי הלשכה לסיוע משפטי" (סעיף 11 לעתירה). העותר ציין כי בסמוך להחלטת בית הדין האזורי הידרדר מצבו הכלכלי כמו גם מצבו הבריאותי והוא "החל לפתח בעיות נפשיות קשות, אשר גרמו לו לנתק כל קשר עם סביבתו" (סעיף 14 לעתירה). לפיכך סבור העותר כי החלטת בית הדין הרבני הגדול מהווה הפרה של כללי הצדק הטבעי ושל זכות הגישה לערכאות וכי יש להורות לבית הדין הרבני ליתן את הארכת המועד המבוקש (להלן - הטענה באשר להארכת המועד).

           לצד טענה זו טוען העותר כי מלכתחילה קיבל בית הדין הרבני האזורי את החלטתו בעניין צו הירושה בחוסר סמכות. העותר מבהיר כי הוא לא נתן את הסכמתו להליך שהתנהל בפני בית הדין בבקשה לצו ירושה ולפיכך הסמכות לדון בבקשה נתונה לבית המשפט לעניני משפחה בלבד (להלן - טענת חוסר הסמכות).

11.      לפיכך מבקש העותר בעתירתו צו על תנאי המורה לבית הדין הרבני הגדול ליתן את הארכת המועד שנתבקשה לצורך הגשת ערעור ולהחזיר את הדיון לבית הדין הרבני הגדול, ולחילופין, צו על תנאי לביטול החלטותיו של בית הדין הרבני ולביטול הירושה שניתן. בראש העתירה נתבקש גם צו ביניים אך טיבו לא הובהר.

דיון

12.      דין העתירה להידחות על הסף. אתחיל בטענת חוסר הסמכות, שהיא טענה העשויה להביא להתערבותו של בית משפט זה, אף שאין זו הטענה העיקרית בעתירה.