המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בנתניה (ת 4450/07) בגין עבירה של אי ציות לשוטר, לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה).
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 3.5.2007, עצר המבקש את מיכלית הדלק בה נהג (להלן: הרכב) באופן שהפריע לתנועה וסרב להיענות להוראות שוטר אשר הורה לו להסיע את הרכב לאחור. בהזמנה לדיון נקבע כי על המבקש להתייצב ביום 3.7.2007 כדי להישפט.
משלא התייצב לדיון בעניינו, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את המבקש בהיעדרו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. כן פסל בית המשפט את המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים וכן מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים.
המבקש הגיש לבית משפט השלום לתעבורה בקשה לביטול פסק הדין. ביום 17.7.2007 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו, כי על גבי הדו"ח שנמסר לו נרשם מועד התייצבותו של המבקש, ומשלא התייצב לדיון בעניינו יש לראותו כמי שהודה בעובדות כתב האישום.
על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' יפרח) דחה את הערעור בקובעו כי אין בפי המבקש הצדקה לאי התייצבותו לדיון וכי במצב זה אין להידרש לטענותיו לעניין הרשעתו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה שב המבקש וטוען כי יש לבטל את הרשעתו, שכן אי התייצבותו לדיון נבעה מכך שהדו"ח לא היה ברשותו. כן טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא התחשב בנסיבותיו האישיות ולא הקל בעונשו. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. משאין בקשת רשות הערעור מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), לא ניתן לקבלה. מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל גם את הבקשה. פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ניתן שלא בנוכחות המבקש מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, לפיו נאשם שהוזמן כדין ולא התייצב לדיון בעניינו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום. הסברו של המבקש, לפיו נמנע ממנו להתייצב לדיון מכיוון שהדו"ח לא היה ברשותו אינו מהווה כל הצדקה, שכן הדו"ח נמסר לידיו וידוע היה לו על מועד הדיון.
כך גם בכל הנוגע לעונש, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
לאור האמור, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, כ"ח בתשרי תשס"ח (10.10.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il