בצדק נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים ואח'

החלטה

לפניי בקשה דחופה מטעם המשיבה 2 לדחיית העתירה על הסף ולהורות לעותרת להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות המשיבה 2. עוד מבקשת המשיבה 2 לקבוע דיון דחוף בבקשה לדחיית העתירה על הסף, טרם הדיון שנקבע בעתירה (ליום 13.06.13).

רקע

עניינה של העתירה בבקשת העותרת, "בצדק" - עמותה רשומה, ליתן צו האוסר על המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל, להקצות קרקע ללא מכרז למשיבה 2, ולקבוע כי הליכי ההקצאה שנעשו בעבר בטלים ומבוטלים. העותרת והמשיבה 2 חלוקות, בין היתר, על מהותו של המיזם שעתיד לקום על הקרקע.

טענות הצדדים בתמצית

המשיבה 2, מרכז שרובר בע"מ, הגישה, כאמור, בקשה לסילוק העתירה על הסף, וזאת מחמת ממספר טעמים: העדר מעמד לעותרת; שיהוי כבד בהגשת העתירה; מעשה עשוי; אי הגשת בקשה למתן צו ביניים, ולפיכך נעשו בשטח פעולות חפירה וביסוס בעלויות גבוהות וקיים קושי ממשי להחזיר את המצב לקדמותו; השתק פלוגתא בהינתן שהגדרתו של המיזם כבר הוכרעה על-ידי בית המשפט בעתירה קודמת; חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים, משום שהעתירה הוגשה תוך הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט ותוך ניסיון להסתיר את זהות העותרים האמיתיים.

עוד מבקשת המשיבה 2, כי בית המשפט יורה לעותרת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, ככל שהעתירה תידחה. לטענת המשיבה 2, הנזקים הנגרמים ואשר עשויים להיגרם לה בשל הגשת העתירה הם עצומים, שכן כיום עומדים להסתיים הליכי המכרז לבחירת קבלן ראשי להקמת הפרויקט, והקבלנים המשתתפים במכרז עתידים להגיש הצעותיהם בצירוף ערובה בנקאית, דבר הכרוך בעלויות כספיות. עוד טוענת המשיבה 2, כי מעיון בתיק העותרת אצל רשם העמותות, עולה כי העמותה אינה מקיימת כל פעילות כספית, ומכאן החשש כי ככל שהעתירה תידחה וייפסקו הוצאות לחובת העותרת, לא ניתן יהיה להיפרע ממנה.

העותרת בתגובתה טוענת שיש לדחות את הבקשה לדחיית העתירה על הסף. לטענתה, תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן – תקנות בית משפט לענינים מינהליים), מסמיכות את בית המשפט למחוק או לדחות עתירה רק כאשר העתירה, על פניה, קרי על יסוד האמור בה, אינה מגלה עילה. ואולם בעניינו, רוב רובה של הבקשה לסילוק העתירה על הסף נסמך על טיעון עובדתי הנתמך בתצהיר, כלומר, אינו עולה מהעתירה עצמה. במצב דברים זה אין התקנה מסמיכה את בית המשפט לדחות על הסף את העתירה. עוד טוענת העותרת כי בהתאם לתקנה 36 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים, בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך נוסף על המפורט בתקנות, אלא ברשות בית המשפט. תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים אינן מכירות בהליך של בקשה מצד בעל דין לדחייה על הסף. העותרת ממשיכה וטוענת, כי דין הבקשה להידחות עקב השיהוי בהגשתה וחוסר התועלת שבה. זאת משום שחלפו חודשיים מיום המצאת העתירה לידי המשיבה 2 ועד להגשת הבקשה. משכך, לא ניתן לראותה כבקשה דחופה. עוד טוענת העותרת כי דחיית העתירה על הסף, טרם הגשת תשובת רשויות השלטון, תמנע את חשיפת הפגמים באופן הקצאת הקרקע.

אשר לבקשת המשיבה 2 לחייב את העותרת בהפקדת ערובה, טוענת העותרת, כי הדין אינו מסמיך את בית המשפט לעשות כן, כתנאי מוקדם לדיון בעתירה. פשוט הוא, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית אשר הגבלות עליה יוטלו בצמצום ועל פי דין. עוד טוענת העותרת, כי הבקשה נגועה בשיהוי, שכן אף אם יעתר לה בית המשפט יהיה זה נכון והוגן ליתן לעותרת זמן מספיק לגיוס הסכום. ואולם, הענקת זמן נוסף לעותרת לעשות כן עלול לגרום לדחיית מועד הדיון בעתירה, דבר נגדו יוצאת המשיבה 2. למען הסר ספק מוסיפה העותרת, כי אין למשיבה 2 כל מושג על היקף נכסיה, וכי מדובר בעותרת ותיקה הבאה תדיר בשערי בית המשפט.

דיון והכרעה

דין בקשת המשיבה 2, על כל חלקיה, להידחות.

כבר נקבע כי תובענה (ובענייננו, עתירה) לא תסולק על הסף דרך כלל. הטעם לכך נעוץ בפגיעה הקשה של הסילוק על הסף בזכות היסוד של זה המבקש להביא עניינו לפני בית המשפט (ראו רע"א 2560/12 ‏אריאלה גל נ' נתלה קצובשוילי (24.04.12)).

דברים אלה נכונים במיוחד עת עסקינן בבקשה לסילוק על הסף על דרך של דחייה. במתווה זה, לא רק שנמנעת מן העותר האפשרות להשמיע את טענותיו בבית המשפט, כדי שיכריע בהן לגופם של דברים, אלא נוצר מעשה בית דין המונע מהעותר לשוב ולבוא בשערי בית המשפט בעילה שבגינה עתר. כדברי כב' השופט פוגלמן בע"א 7218/10 יוסף שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (29.01.12):

"אין חולק שסילוק תובענה על הסף היא תוצאה קשה לתובע, שכן שערי המשפט ננעלים בפניו, עוד לפני שניתנה לו ולבעלי הדין האחרים האפשרות להשמיע את טענותיהם. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בסילוק על הסף בדרך של דחייה, שכן דחייה על הסף יוצרת מעשה בית דין וסותמת את הגולל על עילת התביעה ... בית המשפט מחויב אפוא לנהוג בבקשות לסילוק על הסף 'בזהירות רבה ולהשתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן' ... ככלל, 'יעדיף בית המשפט [...] שלא לנקוט באמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה' ..."

לכל האמור יש להוסיף כי לא שוכנעתי, בשלב זה, שהעתירה אינה מגלה עילה ושסיכוייה כה נמוכים עד כדי הצדקת הצעד הדרסטי של סילוקה על הסף טרם שמיעת טענות העותרת לגופן וקבלת תגובות יתר המשיבים. לפיכך גם לא מצאתי שיש לקבוע דיון נפרד שיעסוק אך בבקשת המשיבה 2, טרם הדיון הקבוע בעתירה ליום 13.06.13. זאת משום שלא שוכנעתי כי הדחיפות בעניין זה היא כה גדולה (בשים לב גם לכך שהבקשה דנן הוגשה זמן רב לאחר המצאת העתירה לידי המשיבה 2) ומשום שהדיון בעתירה ממילא יתקיים בקרוב.

אשר לבקשה לחייב את העותרת בהפקדת ערובה, כאמור, לא מצאתי שיש להיעתר לה. סבור אני כי בקשה זו נטענה בשפה רפה על-ידי המשיבה 2, שאף לא הצביעה על מקור הסמכות של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, לחייב עותר בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיו של משיב. סמכותו של בית משפט זה להטיל על עותר ערובה נקבעה בתקנה 9(ו) לתקנות בית משפט לעניינים מינהליים. התקנה מורה כי בית המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה, או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית המשפט לנכון. אלא שבענייננו לא נתבקש צו ביניים, ולפיכך, על פניו, לא קמה לבית המשפט הסמכות להורות על הפקדת ערובה כתנאי לדיון בעתירה.

ואולם בכך לא מסתיים הדיון בענייננו. תקנה 20 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים דנה בעניין תחולתם של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), על הליכי דיון בעתירה, וקובעת כדלקמן:

"(א) תקנות סדר הדין האזרחי לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה; ואולם בענין שלא הוסדר בתקנות אלה, רשאי בית המשפט לנהוג בעתירה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, אם ראה כי התקיימו כל אלה:

(1)הדבר דרוש לצורך הכרעה בעתירה;

(2)אין בכך דבר שאינו מתיישב עם החוק, עם תקנות אלה או עם מהות ההליך המינהלי;