לביא נ' מדינת ישראל

זו החלטה בבקשת המבקש להורות על ביטול פסילתו המנהלית כפי שהוחלט עליה ביום 21.4.17.

העבירה המיוחסת למבקש הינה עבירה בניגוד לתקנה 22 א' לתקנות התעבורה.

ב"כ המבקש טען כי לא ניתן לקבוע כי מערכת הרמזורים פעלה כתקנה וכי הרכב שהגיע מהכוון השני כנטען על ידי השוטר חצה את הרמזור באור ירוק.

עוד טען ב"כ המבקש כי אין מדובר בתיק בו קיימת חובת פסילה וכי מדובר בנהג שהינו לוחם בצנחנים אשר נפצע ונמצא כיום בשיקום.

ב"כ המשיבה בראשית טיעוניה, טענה כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בבקשה לאור העובדה כי העבירה בוצעה באזור לכיש וכי המבקש זומן לבית המשפט באזור לכיש והפנתה להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 3305/16 ולהחלטות בית המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי.

ב"כ המבקש השיב לטענה זו וטען כי מקום מגוריו של המבקש הוא באשקלון וכי משרדו של ב"כ הוא בבאר שבע וכי הקצין שערך את השימוע עורך שימועים גם מחוץ לאזור לכיש,קרי באיזור עיירות ועל כן דין טענת המשיבה להדחות.

באשר לטענת הסמכות המקומית אני סבורה כי אמנם לבית משפט זה נתונה הסמכות המקומית לדון בבקשה מכח סמכותו המקבילה של בית המשפט שבאותו איזור שיפוט, אלא שבהתאם לשיקול הדעת שיש להפעילו, אני סבורה כי מקומו של הדיון בבקשה הינו בבית המשפט לתעבורה באשדוד.

כידוע טענה בדבר העדר סמכות מקומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה לכך.

בקשתו של המבקש לביטול פסילתו המנהלית הוגשה עוד ביום 24.4.17 ונקבעה לדיון ליום 30.4.17.

בנסיבות אלה ראוי היה לה למשיבה להעלות טענה זו של העדר סמכות מקומית, סמוך להגשת הבקשה ולא להמתין להעלאתה של טענה זו במועד הדיון וכאמור בחלוף 7 ימים ממועד הגשת הבקשה וכמובן פרק זמן נוסף עד למתן החלטה בבקשה.

לפיכך, ראוי כי טענה מסוג זה תעלה ותתעורר על ידי המשיבה בעתיד בשלב מוקדם יותר.