בעלות בדירה אינה שוללת בהכרח זכאות לדיור ציבורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) מיום 3.1.2007 לפיו התקבלה תביעת המשיבה לפינוי המערערים מדירת מגורים בדיור ציבורי בזיכרון יעקב.

השופט יצחק עמית:

            העובדות הצריכות לעניין

1.         ביום 13.9.1962 נחתם הסכם שכירות לפיו שכרו המערערים מהמשיבה דירת חדר וחצי בדיור ציבורי ברחוב סמטת באר 9/1 בזיכרון יעקב לתקופה של 7 חודשים (להלן: " הדירה הראשונה"). לבני הזוג נולדו חמישה ילדים ובתאריכים 19.5.1969 ו - 9.2.1975 נחתמו בין הצדדים שני הסכמי שכירות נוספים להרחבת הדירה והוספת שטח כולל של כ - 42 מ"ר. בתום תקופת השכירות החוזית, הוארכה השכירות לתקופה בלתי מוגדרת, מבלי שנחתם מסמך פורמלי להארכת תקופת השכירות.

            בסעיף 7(ב) להסכם השכירות המקורי של הדירה הראשונה נקבע כדלקמן:

"השוכר מצהיר בזה כי ידוע לו כי החברה השכירה לו את המושכר על יסוד הצהרתו של השוכר, כי אין לו קורת גג אחרת שתשמש לו למטרת השכירות ולמשך תקופת השכירות כל עוד לא תהא לו קורת גג אחרת".

2.         בשנת 1979 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות נוסף לפיו הושכרה למערערים דירה נוספת, הצמודה לדירה הראשונה (להלן: " הדירה השניה"). בין הדירות נפתח פתח והן אוחדו בפועל לדירה אחת לשימושה של המשפחה כולה.

3.         ביום 20.6.1982 רכשו המערערים מהמשיבה בהנחה את הדירה השנייה, והמשיכו לשלם דמי שכירות סוציאליים עבור הדירה הראשונה. הצדדים נחלקו בגרסאותיהם בנוגע להשתלשלות העניינים שהובילה לרכישת הדירה: המערערים טענו שהמשיבה היא שהציעה להם לרכוש את שתי הדירות, אולם בשל חסרון כיס לא היה ביכולתם להיענות להצעה, ואילו המשיבה טענה כי היו אלה המערערים שפנו אליה בבקשה לרכוש את הדירה השניה. הצדדים הסכימו לוותר על חקירות המצהירים כך שלא נקבעו ממצאים עובדתיים בעניין זה בפסק הדין.

4.         בסעיף 12 להסכם הרכישה של הדירה השניה נקבע כדלקמן:

"הותנה במפורש בין הצדדים כי הסכם זה נחתם על יסוד הצהרתו של המשתכן, כי אין לו דירת מגורים אחרת. במידה והועמדה לרשות המשתכן בעבר דירת מגורים אחרת על ידי גוף ציבורי כל שהוא, הרי מתחייב המשתכן בזה להחזיר את הדירה האחרת לגוף הציבורי אשר ממנו קיבל אותה ולהמציא לעמידר אישור בכתב על כך".

חרף תניה זו בהסכם הרכישה של הדירה השניה והתניה בהסכם השכירות של הדירה הראשונה, המערערים לא נדרשו להחזיר את הדירה הראשונה למשיבה והמשיכו להתגורר בשתי הדירות שאוחדו.

6.          בשנת 1999 התקבלה החלטת ועדת המחירים באגף הנכסים ודיור של משרד השיכון לגבי דיירי עמידר המחזיקים 2 דירות שקיבלו בשעתו בשכירות מעמידר, ושרכשו אחת מהן, כמו במקרה דנן (פרוטוקול ועדת מחירים מס' 797 מיום 14.11.1999). ההחלטה התייחסה לטיפול בדירה שנותרה בשכירות, ונקבע כי החברה תפעל להחזרת הדירה למעגל האכלוס או מכירת הדירה לשוכרים. ההחלטה מבחינה בין דירות מאוחדות פונקציונלית לבין דירות שאינן מאוחדות פונקציונלית, ובין ישובים מבוקשים לישובים לא מבוקשים. החשוב לענייננו הוא כי לגבי דירות מאוחדות בישובים מבוקשים נקבע שלא ניתן לרכוש את הדירה השכורה בהנחה או בכלל וכי שכר הדירה יועלה לשכר דירה בשכירות חופשית.

7.         בעקבות החלטה זו, ביום 22.2.2000 הודיעה המשיבה למערערים על הפסקת יחסי השכירות עמם ודרשה פינויים מהדירה הראשונה. המשיבה טענה כי תנאי להמשך הזכאות לשכור את הדירה הוא שהמערערים חסרי קורת גג אחרת ומכיוון שבשנת 1982 רכשו ממנה את  הדירה השניה, תנאי זה אינו מתקיים עוד ואין הצדקה להמשיך ולהשכיר להם את הדירה הראשונה.

            ביום 26.1.2001 ביקשו המערערים לרכוש את הדירה הראשונה בהתאם לחוק הדיור הציבורי ומבצע "קנה ביתך". ביום 13.2.2001 נדחתה בקשת המערערים והם שבו ונדרשו לפנות את הדירה. ביום 17.5.2001 נדחה ערר שהגישו המערערים על ההחלטה והם נדרשו להשיב את הדירה למשיבה בתוך 30 יום. כן נמסר למערערים כי החל מתאריך 1.6.2001 יהפוך שכר הדירה עבור הדירה הראשונה לריאלי כמקובל במשק והחל משנת 2002 משלמים המערערים דמי שכירות ריאליים עבור הדירה הראשונה, אשר נכון להיום עומדים על סך של כ - 1,700 ש"ח לחודש [פרוטוקול הדיון בערעור עמ' 1].

8.         נעצור הילוכנו כאן ונספר כי החל משנת 1996 התגורר בדירה השניה הבן סיני (להלן: " סיני") עם חברתו, ולימים התחתנו השניים ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2001 העבירו המערערים את זכויותיהם בדירה השניה ללא תמורה לסיני ואטמו את הפתח בין הדירות, כך שכיום מדובר בשתי דירות נפרדות - סיני ומשפחתו מתגוררים בדירה השניה שבבעלותם והמערערים מתגוררים בדירה הראשונה בשכירות. לטענת המערערים, הדירה הועברה לסיני לצורך קבלת היתר בניה להרחבתה ולצורך קבלת הלוואות והטבות להם היתה זכאית אשתו בהיותה עולה חדשה.

9.         המערערים הגישו בשנת 2003 עתירה מינהלית נגד המשיבה כנגד ההחלטה שלא לאפשר להם לרכוש את הדירה הראשונה, אולם לאחר דיון שהתקיים בעתירה ולבקשת המערערים, העתירה נמחקה.

            ההליכים בבית משפט קמא

10.        בשנת 2004 הגישה המשיבה נגד המערערים תביעת פינוי ודרשה לפנותם מהדירה הראשונה. בכתב התביעה הסתמכה המשיבה על סעיף 7(ב) להסכם השכירות, שמתנה את המשך השכירות בכך שלשוכר אין קורת גג אחרת. המשיבה טענה כי רכישת הדירה השניה בשנת 1982 הפכה את המערערים לבעלי קורת גג, ומכוח הסכם השכירות ומשיקולי מדיניות ציבורית, דינם להתפנות ולאפשר למשיבה להשכיר את הדירה הראשונה לדיירים אחרים הזקוקים לה.

            בתצהירי עדות ראשית העלתה המשיבה לראשונה את הטענה שבשנת 1996 רכש המערער 1 דירה נוספת בחדרה ובשנת 1997 העביר את הזכויות באותה דירה לבתם ולחתנם של בני הזוג (להלן: " הדירה בחדרה"). המערערים לא הודיעו למשיבה אודות רכישת הדירה בחדרה בזמן אמת, ואישרו עובדה זו רק במענה לשאלות בית המשפט. עם זאת, למשיבה נודע אודות הדירה בחדרה כבר בעת שבדקה את בקשת המערערים להקלה בגובה שכר הדירה (סעיף 11 לתצהיר המשיבה), עוד לפני הגשת התביעה, אך עובדה זו לא הועלתה בכתב התביעה ולא נטענה כעילה לפינוי המערערים מהדירה הראשונה.