בעל מכון כושר ישלם 80,000 ש"ח ללקוחה שנפצעה כאשר נפלה מהליכון

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת עקב נפילתה ביום 28.10.2005 ממכשיר הליכון, שהיה מצוי בחדר כושר שבבעלות הנתבע (להלן: "התאונה").

העובדות אשר אין עליהן מחלוקת

1.                  התובעת ילידת 1955, סבלה החל משנת 2001 מגידול בעצם בברך שמאל. לאחר סדרת טיפולים, עברה ביום 15.8.2005 ניתוח ברגל, אושפזה לשבוע, ולאחר מכן נשלחה לביתה, תוך איסור לדרוך על הרגל 6 שבועות (להלן: "הניתוח הקודם").

לאחר מכן, הרופאים אישרו לה לדרוך מעט על הרגל, תוך המלצה לחזור לפעילות באופן הדרגתי, וכן הותר לה לבקר במכון כושר לצורך חיזוק שרירים בלבד.

2.                  בחודש אוקטובר 2005 החלה הנתבעת לחזור ולהתאמן במכון הכושר של הנתבע, בו התאמנה כבר בעבר באופן קבוע, עוד בשנת 2003.

התובעת ובעלה נפגשו עם הנתבע, סיפרו לו בפירוט על תולדות המחלה, ולטענת התובעת הציגו בפניו את המסמכים הרפואיים המעידים על הניתוח.

אף שהצדדים חלוקים בשאלה האם באותה פגישה הציגה התובעת לנתבע מסמכים כלשהם, הרי שהנתבע אינו חולק על כך שבאותה פגישה הנתבעת מסרה לו כי היא מצויה לאחר ניתוח עקב הוצאת גידול מרגלה, והציגה לו אישור רפואי המתיר לה להתאמן, וכן מסרה לו כי האימון הומלץ כחלק מהליך השיקום שלאחר הניתוח (סעיף 3 לתצהיר הנתבע).

גירסת התובעת

3.                  לטענת התובעת, לאחר הפגישה האמורה, נרשמה למכון, והתאמנה בו פעמיים בחיזוק שרירי ידיים וכתפיים בלבד.

ביום ה - 28.10.2005, בפעם השלישית בו הגיעה למכון, ביקשה התובעת לעלות על ההליכון. היא פנתה לנתבע ושאלה האם היא יכולה לעלות על ההליכון, והלה השיב בחיוב. לטענת התובעת, היא ביקשה שהמכשיר יכוון ללא יותר מאשר 5 דקות.

התובעת טוענת כי, עובד המכון כיוון את ההליכון והלך לדרכו מבלי שנשאר להשגיח עליה. היא עלתה על ההליכון, ולפתע, ההליכון האיץ במפתיע תוך שהיא מנסה להיאחז בו כדי לא ליפול ואולם היא נפלה על הריצפה בין שני הליכונים, ללא יכולת תנועה תוך שהיא צורחת מכאבים.

בעלה ובנה של התובעת הוזעקו למקום, נשאו אותה בידיהם לרכבם והסיעו אותה לבית החולים "איכילוב" שם נמצא כי היא סובלת משבר בירך.

גירסת הנתבע

4.                  כאמור, הנתבע מודה כי בעת הרישום למכון הכושר התובעת הציגה בפניו אישורים רפואיים לפיהם עברה ניתוח, אשר המליצו בפניה לבצע פעילות ספורטיבית לרבות הליכה על מכשיר ההליכון (סע' 4 לתצהיר הנתבע). לפיכך, נבנתה עבור התובעת תוכנית אימונים בהתאם לאישורים, לפי המטרות הנ"ל ובהתאם למבנה הגוף ומגבלותיה.

תוכנית האימון כללה פשיטת רגלים לפנים, לחיצת רגלים, והליכה. ע"פ התוכנית, ההליכה מתחילה בקצב של 3 קמ"ש לשעה, אשר הינה מהירות נמוכה, איטית ורגילה אשר אין בה כל סיכון.

התובעת קיבלה הדרכה לגבי השימוש במכשיר.

הנתבע כופר בכך שהתובעת לא ביצעה הליכה בשתי הפעמים בהם התאמנה במכון לפני האירוע נשוא תובענה זו, שכן המדובר בתוכנית שהיא חלק מהליך שיקומה, והיא הלכה על ההליכון גם בשני ביקורים אלה.

5.                  ביום האירוע עצמו, הנתבע טוען כי הוא ראה את התובעת עולה על ההליכון, והבחין במדריך טרומן שהיה לידה. הוא היה במרחק 5 מ' מהמקום בו התאמנה התובעת. לאחר מספר דקות של הליכה הבחין שהתובעת הצליבה את רגליה ודרכה עם רגל אחת על הרגל השניה, ואז נפלה.

היוצא מן האמור הוא כי הנתבע טוען כי הנפילה של התובעת היתה מקרית ותוצאה של דריכה לא נכונה של התובעת במהלך האימון, ואין כל התרשלות של הנתבע אשר גרמה לתאונה.

עילות התביעה

6.                  בסיכומיו, טוען ב"כ התובעת כי על הנתבע לפצות את התובעת בגין נזקיה, מחמת שני טעמים:

הפרת חובה חקוקה, בכך שהנתבע הפר את הוראות סעיף 4 לחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), תשנ"ד  - 1994 בכך שלא קיבל מהתובעת אישור רפואי כקבוע בחוק (סעיף 29 לסיכומי ב"כ התובעת);

רשלנות, בכך שהנתבע:

(א)   לא רכש הליכונים בעלי מפסק אוטומטי או שרוך ביטחון;

(ב)    לא נקט אמצעי זהירות סביר על מנת למנוע את הנפילה, כגון עמידה לצד התובעת בפעם הראשונה שהיא עולה על ההליכון לאחר הניתוח וביודעין שהתובעת מצויה בתהליך שיקום.

(סעיף 60 לסיכומי ב"כ התובעת)

הפרת חובה חקוקה

7.                  סעיף 4 לחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), תשנ"ד  - 1994 קובע כדלקמן:

"מכון כושר יקבל מתאמן קבוע רק לאחר שהמציא לו תעודה רפואית המאשרת את כשירותו מבחינה רפואית להתאמן במכון כושר ואשר ניתנה במהלך 90 הימים שקדמו למועד בקשתו של המתאמן להתקבל כמתאמן קבוע במכון הכושר"

הוראה זו הינה הוראה מנדטורית אשר העובר עליה עובר עבירה פלילית (סעיף 6 לחוק).

8.               התובעת טוענת כי הנתבע לא קיבל מהתובעת תעודה רפואית כקבוע בחוק, והתיר את אימוניה במכון גם בהיעדר התעודה, ועל כן הינו חייב בפיצוי בגין נזקיה עקב התאונה, מכח עוולת הפרת חובה חקוקה.

9.                  אין חולק שלא הוצגה בפני בית המשפט כל תעודה רפואית, אשר ניתנה בתקופת 3 החודשים הקודמת לחודש אוקטובר 2005 המתירה לתובעת להתאמן במכון. הנתבע עצמו העיד כי לא ביקש מהתובעת כל תעודה רפואית כנדרש, והוא אינו נוהג לעשות כן, אלא אך להחתים את המתאמנים על הצהרת בריאות (עמ' 36 ש' 17 ואילך לפרוטוקול).

סבורני כי דרך הילוכו זה של הנתבע הינה מנוגדת באופן מוחלט לדין, ראויה לכל גנאי, ומהווה הפרת חיקוק ברור וחד משמעי הקובע את התנאים לקבלת מתאמן למכון.

תכליתו של החיוב הקבוע בהוראת חוק זו הינה להעמיד את מכון הכושר על בעיות רפואיות שעשויות למנוע או להגביל את אימוניו של המתאמן במכון. אין ספק כי כוונתו של החיקוק הינה להגן על המתאמנים במכוני הכושר ולטובתם, בכך שלא תתאפשרנה להם פעילויות העלולות לפגוע בבריאותם. אי מילויה של הוראת חוק זו ע"י הנתבע אינה רק הפרת חוק לכשעצמה אלא מהווה פתח מסוכן לפציעות של מתאמנים שאינן כורח המציאות.

10.           יחד עם זאת, ובהתאם להוראת סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין, על התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת החיקוק, לבין הנזק שנגרם. סבורני כי במקרה זה, קשר כזה לא הוכח.

התובעת הצהירה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי בפגישה המקדימה שהתקיימה בחודש אוקטובר 2005, בטרם החלה להתאמן במכון, הציגה בפני הנתבע את כל המסמכים הרפואיים המעידים על הניתוח (סע' 12 לתצהיר).

בעדותה בבית המשפט (עמ' 21) חזרה בה התובעת מגירסתה זו. גם הנתבע העיד כי באותה פגישה הוצגו בפניו מסמכים אלה (סע '3 לתצהירו).

בנסיבות אלה, אני מעדיף בעניין זה את גירסתה של התובעת בתצהירה אשר ניתנה בנוחות במשרד עורך דינה, על פני גירסתה בבית המשפט, וקובע כי הוכח שטרם תחילת אימוניה, התובעת הציגה בפני הנתבע את המסמכים הרפואיים הנוגעים למוגבלויותיה וליכולתה ללכת על ההליכון .

מכל מקום אין כל ספק שגם לגירסתה של התובעת כפי שנמסרה בעדותה בבית המשפט, התובעת סיפרה לנתבע בפירוט אודות תולדות המחלה ואת המלצת הרופאים לחזק את שרירי הרגליים באמצעות הליכה בקצב איטי על גבי הליכון, וזאת כחלק מתהליך שיקומה (עמ' 21 לפרוטוקול).

11.              העולה מן המקובץ: הפרת הוראת החיקוק הנ"ל אינה מביאה, מניה וביה, לחיוב הנתבע בעוולת הפרת חובה חקוקה. תכלית החיקוק מולאה בכך שבין הצדדים הוחלף מלוא המידע הרלוונטי באשר למצבה הרפואי של התובעת, מוגבלויותיה ואפשרותה המוגבלת להתאמן במכון. גם אילו היתה התובעת ממציאה לנתבע אישור רפואי בהתאם לחוק, הרי שלא היה בו כדי להוסיף מידע או כדי למנוע את הליכת התובעת על ההליכון, או כדי למנוע את התאונה כפי שאירעה. האימון שערכה התובעת על ההליכון ותוכנית האימונים שהוכנה על ידי הנתבע - אפילו לשיטתה שלה -  היו בהתאם להמלצת רופאיה, ולא חרגו מההנחיות הרפואיות שניתנו לה.

נוכח האמור, התובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי שבין הפרת החיקוק הנ"ל לבין הנזקים שנגרמו לה עקב האירוע.

אדגיש כי אין באמור לעיל כדי לשלול את חובתם של בעלי מכוני כושר לקבל אישור רפואי כקבוע בחוק. על בעלי מכונים למלא אחר הוראות החוק בדווקנות, וכאמור, הפרת החוק על ידי הנתבע ראויה לכל גנאי. ואולם, לא בהכרח בכל מקרה בו מופר החוק, מצמיחה ההפרה גם חבות בנזיקין.

אשר על כן, התביעה בעילת עוולת הפרת חובה חקוקה נדחית.

רשלנות

אי רכישת מכשירים בעלי מפסק אוטומטי או שרוך ביטחון

12.              כבר עתה אומר כי לשיטתי אין בטענה זו ממש ואין היא מצמיחה עילת רשלנות.

אכן, אין חולק כי קיימים בשוק מכשירים מהסוג דנן, וכי ההליכון מהסוג הנ"ל אינו מהסוג דנן (עמ' 45-46 לפרוט'). דא עקא, לא הוכח כלל בפני מה אופן פעולתם של מכשירים אלה. כך למשל, לא הוכח באיזה מהירות הם מפסיקים את פעולתם, וחשוב מכך, לא הובהר כיצד היו מונעים את הנפילה הנידונה.

מעבר לכך, אכן, דבר ראוי ורצוי כי במכוני כושר יהיו המכשירים המשוכללים והבטוחים ביותר. ואולם, אינני סבור כי יש להטיל על מכוני כושר את החובה לרכוש מכשירים מסוג כזה או אחר דווקא. הדין אינו מחייב נקיטת אמצעי זהירות מקסימלי, אלא אמצעי זהירות סביר בנסיבות העניין (ע"א 313/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל' (1) 141)

בהתאם לכך, על מכוני כושר לנהוג באופן זהיר וסביר ולספק מכשירים בטוחים לשימוש. גם מכשירים ללא שרוך או מפסק יכולים לעמוד בסטנדרט זה, ואין מקום לחייבם - כעניין של נורמה משפטית מחייבת - לספק מכשירים מסוג זה או אחר דווקא. די בכך כי המכשירים שבמכון יהיו בטוחים כדי לעמוד בסטנדרט הזהירות.

אי פיקוח על התובעת בעת הנפילה

13.              המחלוקת העובדתית בין הצדדים בעילה זו, הינה בשאלה האם התובעת נפלה מההליכון כתוצאה מהאצתו הפתאומית, שמא כתוצאה מדריכה רגל על רגל.

סבורני כי לצורך הסקת החבות בנזיקין אין צורך להכריע במחלוקת עובדתית זו. גם אם אאמץ את גירסת הנתבע ואניח כי התאונה אירעה באופן המתואר על ידו - דהיינו, כתוצאה מכך שהתובעת דרכה רגל על רגל, הרי שהתוצאה היא שהנתבע הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובעת, וחייב בפיצוי בגין נזקיה.

אבהיר עמדתי.

14.              לא יכול להיות כל ספק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין בעלי מכון כושר לבין המתאמנים במכון. לצד התועלת הגופנית וההנאה שמפיק המתאמן מאימון במכון כושר, כרוך אימון כאמור, מעצם טבעו ואופיו, בסיכונים לא מועטים. על בעלי מכוני כושר לנקוט בכל האמצעים הסבירים והמקובלים כדי להגן על המתאמנים מחשיפה לסיכונים כאמור.

דא עקא, במובן הקונקרטי של חובת הזהירות, סבורני כי במקרה זה יש לקבוע כי הנתבע חב כלפי התובעת בחובת זהירות מוגברת, המיוחדת וגבוהה מן הרגיל, המקובל והסביר לגבי כל מתאמן מן השורה.

התובעת אינה ככל מתאמן אחר. התובעת עברה ניתוחים אונקולוגיים ואורטופדיים בשל סרטן בעצם בברך שמאל. האימון על גבי ההליכון היה חלק מתהליך שיקומה.

הנתבע, היה מודע לבעיותיה אלו. הוא אף הודה בחקירתו כי משמעות הטיפולים הרפואיים שעברה התובעת ותוצאותיהם היו ברורים ונהירים לו (עמ' 37 לפרוטוקול) היה ידוע לו כי התובעת סובלת ממוגבלות ומורכבות לא פשוטה.

למעשה, בכך שהנתבע הסכים כי התובעת - במצבה הרפואי שהיה ידוע לו - תתאמן במכון, ובכך שהנתבע הכין עבורה תכנית אימונים מיוחדת בשים לב למצבה הרפואי והגופני כפי שהציגה בפניו, הנתבע נטל על עצמו להיות חלק מתהליך שיקומה של התובעת, ועל כן היה עליו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים בעת אימוניה במכון.

15.           מקום שהמזיק יודע על מגבלות מיוחדות בהן ניחן הניזוק,  אשר עשויות להגביר את הסיכון לנזק עבורו, יש לחייבו בחובת זהירות מוגברת, ולדרוש ממנו נקיטתם של אמצעי מניעה ברמה גבוהה יותר מהרגיל, לצורך קידום הסכנה הצפויה לגביו. בעניין זה ר' ע"א 630/68 כהן נ' עלי טבק בע"מ פ"ד כ"ג (1) 707.

בענייננו, אמצעי הזהירות שהיה על הנתבע לנקוט, בשים לב למוגבלויותיה המיוחדות של התובעת, היה להעמיד על ידה מדריך בעת שהיא מתאמנת על ההליכון, לפחות לפרק זמן קצר על מנת להתרשם מיכולותיה. הנתבע לא עשה כן, ונטש את התובעת על גבי ההליכון - על פי הודאתו שלו -  חצי דקה או דקה לאחר שהחלה להלך עליו (עמ' 34 ש' 1-4 לפרוטוקול). דרך הילוך זו מהווה הפרת חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלות.

ויש להדגיש: איני סבור כי יש להעמיד מדריך ליד כל מתאמן רגיל. הטלת חובה כזו חורגת ממתחם הסבירות ועלולה להטיל נטל כלכלי כבד על מכוני כושר אשר בו לא יוכלו לעמוד, ומהווה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. החובה במקרה זה נובעת ממיוחדותה של התובעת ומהאפשרות לצפות באופן סביר את החשש שמא לא תצליח לעמוד במשימה שבפניה, לנוכח מגבלותיה הפיסיות ובעיותיה הרפואיות. במאזן העלות מול התועלת, שיקולי יעילות, כח האדם הנדרש, חלוקת המשאבים, והסתברות הסיכון וחומרתו, סבורני כי האמצעי המונע הנדרש איננו בלתי סביר, והינו אף הכרחי.

16.              מחלוקת צדדית נוספת מתעוררת לגבי השאלה האם בעת התאונה, היתה זו הפעם הראשונה שהתובעת התאמנה על ההליכון, שמא הפעם השלישית. לשיטתי, אין הדבר מעלה או מוריד. גם אם אניח כי היתה זו הפעם השלישית בו התאמנה התובעת על ההליכון (כטענת הנתבע) - הרי שלשיטתי, עדיין היה הנתבע חייב להעמיד על ידה מדריך ולו בדקות הראשונות, לצורך פיקוח על אימוניה וכדי להתרשם שהיא מסוגלות לעמוד במשימה שבפניה, והכל בשים לב למגבלותיה המיוחדות עליהן הנתבע ידע.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל סבורני כי הנתבע התרשל בכך שלא פיקח על התובעת פיקוח צמוד בעת שהלכה על ההליכון. אילו היה עושה כן, ומעמיד על ידה מדריך, נפילתה של התובעת מההליכון היתה נמנעת ויש להניח כי לא היו נגרמים לה נזקי הגוף הנטענים.

הנכות הרפואית והתפקודית שנותרה לתובעת עקב התאונה

17.              עקב התאונה וכתוצאה ממנה התובעת הועברה לבית החולים איכילוב ואובחן שבר בעצם הירך. התובעת אושפזה , נותחה, והוכנסו לה מסמרים. ניתוח זה בוצע דרך הצלקת אשר דרכה בוצע הניתוח הראשון בתובעת, חודשיים קודם לכן. השבר נשוא תאונה זו הינו מעל מיקום הניתוח הקודם.

המומחה מטעם התובעת, האורטופד ד"ר עופר רק, קבע כי עקב התאונה וכתוצאה ממנה נותרה לתובעת נכון בשיעור של 10% בגין הפרעה תפקודית כוללת לאחר ניתוח השבר של הגפה התחתונה, בהתאם לתקנה 35(1)(ב) לתקנות המל"ל.

בבדיקתו קבע ד"ר רק כי קיימת אי יציבות קדמית קלה בברך שמאל לעומת ברך ימין, קושי בהחזקת גפה מורמת ישרה בזמן ששכיבה ועדות ל - extension lag. כמו כן נמצאה בבדיקת דופלר ורידים עדות לאי ספיקה של הספנה הגדולה בירך שמאל במרכז הירך היכול להיות מוסבר עקב אי ספיקה זו לאחר השבר.

כמו כן קבע ד"ר רק כי לתובעת נותרה נכות עקב צלקת מכוערת ברגל שמאל שהית הקיימת במקום עקב ניתוח קודם שעברה התובעת, והניתוח נשוא התאונה הנידונה הגדיל אותה. בנסיבות אלה קבע ד"ר רק כי יש להפעיל את תקנה 75(1)(ב) במחצית, ולקבוע לתובעת נכות בשיעור של 5% בגין הצלקת.

לפיכך, בהתאם לחוו"ד ד"ר רק, סך כל שיעור הנכות שנותרה לתובעת בגין התאונה עומד על 14.5%.

18.              המומחה מטעם הנתבעת, האורטופד פרופ' נרובאי , סבר אף הוא כי לתובעת נכות צמיתה בהתאם לתקנה 35(1)(ב), בשיעור של 10%. ואולם פרופ' נרובאי ייחס רק מחצית מנכות זו לתאונה.

לשיטת פרופ' נרובאי:

"עמיתי מציין בדיון ובמסקנות שהיא במסגרת תהליך ההחלמה החלה בפעילות במכון כושר והיה לה שבר באזור שקיים הגובה העליון של הצמנט. דברים אלה בהחלט נכונים. אין צל של ספק שאילו לא היה הצמנט בתוך עצם הירך לא היו מבצעים את החלון ובתוכו והוא לא היה נשבר עקב הנפילה. לפיכך, פה מדובר על קשר של החמרה במצב קונסטיטוציונלי ובוודאי לא קשר של גרימה...לפיכך אין צל של ספק שאת הנכות היום יש לחלק בין הניתוח הראשון בו בוצע חלון בעצם כריתה של גידול וקיבוע לבין השבר".

במילים אחרות: פרופ' נרובאי טוען כי קיומו של חלון בעצם אשר דרכו הוכנס הצמנט בניתוח הראשון, הוא שגרם לכך שהעצם נשברה באירוע התאונה. אלמלא קיומו של החלון, כך סבור פרופ' נרובאי - לא היתה העצם נשברת בתאונה זו.

על כן, סבור פרופ' נרובאי כי יש לייחס את הנכות בגין התאונה רק בשיעור של 5%.

אשר לצלקת קובע פרופ' נרובאי כי הצלקת נובעת מהניתוח הראשון והמומחים הלכו לתיקון השבר דרך אותה צלקת, ולכן אין להעניק אחוזי הנכות בגינה.

19.           לא מונה מומחה מטעם בית המשפט, וב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המומחים על חוות דעתם.

כאמור לעיל, אין חולק בין המומחים כי שלושה חודשים קודם לאירוע התגלה אצל התובעת גידול בעצם הירך השמאלית, אותה עצם ירך שנשברה באירוע הנוכחי. התובעת עברה ניתוח אשר בו  בוצעה כריתת הגידול וכן קיבוע פנימי עם מתכות וצמנט.

באירוע נשוא התובענה השבר נגרם מעל מיקום הנגע הקודם, ובוצע קיבוע פנימי של השבר בעזרת פלטה מתכתית.

שני המומחים מטעם הצדדים מסכימים כי לתובעת נכות בשיעור של 10%. ואולם פרופ' נרובאי טוען כי יש לייחס נכות בשיעור של 5% למצבה הקודם של התובעת.

20.              פרופ' נרובאי לא נחקר על חוות דעתו, וכן ד"ר רק לא התייחס לאפשרות שהעלה פרופ' נרובאי. לפיכך, מוכן אני להניח שדבריו של פרופ' נרובאי נכונים, דהיינו כי בהיעדר חלון בעצם (אשר דרכו הוכנס צמנט בניתוח הקודם), היא לא היתה נשברת כתוצאה מהתאונה.

יחד עם זאת, למסקנת פרופ' נרובאי, בדבר חלוקת הנזק, אין בכוחי להצטרף.

איש מבין הרופאים לא קבע כי לתובעת נותרה נכות בעצם הירך לאחר הניתוח הראשון.

פרופ' נרובאי אף מציין בחוות דעתו כי בצילומי רנטגן מיום לפני התאונה ניתן לראות שהשבר התחבר בציר טוב.

כלומר, שני הרופאים מסכימים כי לאחר האירוע נשוא התביעה נותרה לה נכות בשיעור של 10%, ולפיכך, ההנחה היא שהנכות כולה נגרמה עקב התאונה.

משכך, מבחינה משפטית, חל במקרה זה הכלל של "גולגולת דקה", דהיינו: המזיק מקבל את הניזוק על פגיעותו המיוחדת, ועל כן הינו אחראי למלוא נזקיו.

המדובר באבחנה בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי, וכידוע ההכרעה בעניין הקשר הסיבתי המשפטי מצויה כל כולה לפיתחו של בית המשפט.

אשר על כן, אני קובע כי עקב התאונה לתובעת נותרה נכות אורטופדית בשיעור של 10%.

אשר לצלקת - הרי שהיא אינה פונקציונלית, וממילא היתה קיימת גם קודם לתאונה (עקב הניתוח הראשון שעברה התובעת), ועל כן איני סבור כי נותרה לתובעת נכות בתחום הפלסטי עקב התאונה.

הפיצוי לו זכאית התובעת בגין נזקיה עקב התאונה

הפסדי השתכרות בעבר

21.              כאמור, בעת התאונה התובעת היתה בחופשת מחלה מעבודתה ב"אמרו".

בתקופה שבין 15.8.2005 ועד 31.12.2005 - היתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100%.

התובעת נעדרה מעבודתה בתקופה שמיום 28.10.2005 ועד ליום 30.6.2006.

התובעת לא הוכיחה כי כל תקופת אי הכושר נגרמה רק בעקבות התאונה, וכי אין לייחסה לניתוח הראשון שעברה התובעת.

התובעת גם לא הוכיחה כי לא יכלה לחזור לעבודה במהלך תקופת אי הכושר

זאת ועוד, אין בחומר הראיות שבפני כל ביסוס להפסדי השתכרותה של התובעת בעבר.

תלוש השכר הרלוונטי היחידי שצורף הינו מחודש אוגוסט 2005 ובו נאמר כי התובעת עבדה באותו חודש 26 שעות והשתכרה 658 ש"ח בלבד.

בכך אין כל רבותא, שכן זהו החודש שבו עברה התובעת את הניתוח הראשון, ולפיכך, אין בכוחו של תלוש זה ללמד דבר לעניין הפסד השתכרותה בעבר.

לא צורפו תלושים אחרים או כל ראיות אחרות אשר מהם ניתן להסיק מהו הפסד השתכרותה של התובעת בפועל בעבר.

יחד עם זאת ברור כי עקב תקופת אי הכושר הארוכה של התובעת, שלפחות חלקה הינה בגין התאונה, הרי שיש להניח כי הפסד השתכרות מסויים נגרם לה בפועל ממועד התאונה ועד היום.

על כן, נוכח היעדר מוחלט של ראיות לעניין זה, אני מעמיד הפסד זה בדרך של אומדן גלובלי, על הסך של 9,000 ש"ח.

פגיעה בכושר השתכרות בעתיד

22.              התובעת בחרה לערפל את תצהירה בכל הנוגע לשכרה בטרם התאונה או בטרם הניתוח הראשון. לא צורפו כל תלושי שכר אשר יעידו על השתכרותה. מהמעט שנטען בתצהירה מתברר כי התובעת עבדה בשנת 2001 ב"זהבי עצמון" כאשת מכירות, ובשנת 2003 וחלק משנת 2004 כאשת מכירות בחנות תכשיטים "מגנוליה". לאחר מכן, עברה תקופת אבטלה נוספת, ובשנת 2005 עבדה במקום העבודה האחרון טרם הניתוח הראשון - חנות התכשיטים "אמרו".

את נזקיה של התובעת בראש זה ניתן לדלות מתלוש השכר ב"אמרו" שצורף, בו נאמר כי בחודש אוגוסט 2005 עבדה 26 שעות, וזאת בתקופה שעד ליום 15.8.2005. מכאן שלכל היותר עבדה התובעת 52 שעות בחודש בשכר של 25 ש"ח לשעה, דהיינו שכר חודשי של 1,300 ש"ח לחודש.

לא צורפו כל ראיות אשר מהן ניתן ללמוד על שכרה והיקף משרתה של התובעת בחודשים קודמים, ועל כן, ולנוכח דלות הראיות, יש לקבוע את הפיצוי בראש זה על בסיס התלוש הנ"ל בלבד.

בהתאם לגילה של התובעת היום (53), לשיעור נכותה ולמינה, ועל פי היוון ל - 12 שנה, מעמיד את סכום הפיצוי בראש זה על סך של 17,000 ש"ח.

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

הוכח כי בתקופה שבין 15.8.2005 ועד 31.12.2005 היתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100%.

בטופס השיחרור מבית החולים "איכילוב" מיום 1.11.2005 נאמר באופן מפורש כי ההמלצה לטיפול הינה 6 שבועות ללא דריכה. בטופס שחרור הפיזיותרפיה נאמר כי התובעת הינה "עצמאית עם הליכון למרחקים קצרים".

בנסיבות אלה, סבורני שלכל הפחות בתקופה זו התובעת נזקקה לעזרת אחרים, במידה הגדולה מן הסביר הנדרש מבני משפחה. יחד עם זאת אין כל ראיות חיצוניות לכך שהתובעת תידרש לעזרה זו בעתיד, ולא התרשמתי מאופן התהלכותה באולם כי היא נזקקת לכך.

אשר על כן, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בדרך האומדן הגלובלי, על הסך של 10,000 ש"ח.

הוצאות בעבר ובעתיד

23.              לא הוכח קיומן של הוצאות מיוחדות בעבר, אשר הוצאו בקשר לתאונה, פרט להתייעצות עם ד"ר גרינשפן, פסיכיאטר מומחה, ביום 4.12.2005.

איני רואה כל קשר בין תביעה זו לבין ההוצאה הנ"ל.

באשר לטיפולים הרפואיים - לא הוכח שהם לא ניתנו באמצעות קופת החולים בה מבוטחת התובעת או מומנו על ידה.

מוכן אני להוכיח קיומן של הוצאות מסויימות כגון הוצאות נסיעה במוניות וכיו"ב, אשר אני מעמיד אותן על דרך האומדן הגלובאלי על הסך של 4,000 ש"ח.

כאב וסבל

בנסיבות העניין, נוכח הפגיעה, תקופת האישפוז, ואי הכושר אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 40,000 ש"ח.

סוף דבר

הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 80,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הנ"ל + מע"מ, וכן ישא בהוצאות המשפט של התובעת, ובכלל זה אגרת בית המשפט ושכ"ט המומחה ד"ר רק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום כ"ג בתשרי, תשס"ט (22 באוקטובר 2008) בלשכתי, בהיעדר הצדדים.