בעל מועדון ריקודים אינו אחראי לנזק עקב נפילה ברחבת הריקודים

כללי

1.         זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

            התובעת, ילידת 1976, טוענת כי נפגעה בברכה באירוע של נפילה ברחבת הריקודים של מועדון בשם "סטרייק" בתל אביב, ביום 11.9.94.

2.         התביעה הוגשה ביום 5.9.00, שש שנים לאחר האירוע הנטען, כנגד מר אברהם חליבה בלבד (כלפיו נטען שהוא היה הבעלים, המנהל והמחזיק של המקום). ביום 2.12.01 הוגש כתב תביעה מתוקן, שאליו נוספו כנתבעים גם מר מרדכי נכטיילר ועיריית תל אביב. התביעה כנגד העירייה נדחתה על הסף. ערעור על כך נדחה.

3.         שני הנתבעים הכחישו הן את האירוע והן כל קשר או אחריות למקום, במועד הרלוונטי. 

            החלטתי על פיצול הדיון, כך ששאלת החבות והאחריות התבררה תחילה.

שיהוי בהגשת התביעה

4.         אקדים ואומר, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ביותר, ללא כל הסבר מניח את הדעת. הדבר משליך הן על המשקל שראוי לייחס לטענות התובעת והן על הקושי הראייתי להתחקות אחר נסיבות המקרה הנטען, זמן כה רב לאחר התרחשותו. ההלכה בנושא זה פורטה והודגשה בע"א 6805/99 עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (2003), בעמ' 446 - 448, כדלקמן: "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית ^-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ^-לבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע... איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית ^-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית ^-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ^-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום ^-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם... יש המדגישים את הקשר בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכוח מצג שהוא פן של תורת תום ^-הלב השזורה בכללי המשפט האזרחי. ההשתק מכוח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום ^-לב ושינה את מצבו לרעה, וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות שניתן להבין בהן מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי... במסגרת בחינת תום ^-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום ^-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה... מקורו ההיסטורי של מוסד השיהוי ועובדת היותו חריג להסדר ההתיישנות מכוח הדין מותירים לבית ^-המשפט שיקול ^-דעת להעריך באילו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי ^-הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש שאותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית ^-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. כך למשל בחן בית ^-המשפט את השאלה אם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שיהוי, בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגטורית... ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול ^-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי... במסגרת שיקול ^-הדעת כאמור ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין".

5.         כאמור, אינני מכוון לתוצאה של סילוק התביעה על הסף מטעם השיהוי לבדו, אך יש בו כדי להטיל צל כבד על רצינותה ומשקלה של גרסת התביעה.

            על רקע זאת יש לבחון את הראיות ולקבוע תחילה האם עמדה התובעת בנטל הוכחת האירוע.

נסיבות הנפילה

6.         אירוע התאונה פורט כך בסע' 4 - 7 לכתב התביעה: "התובעת רקדה על רחבת הריקודים של המועדון, אשר נבנתה מלוח נירוסטה או מתכת אחרת, אשר חוברה בברגים לרצפה, ומסביבה רצפה המכוסה בשטיח פלאסטי... קצה לוח הנירוסטה נותק מהבורג המחזיק אותו, והתרומם מהרצפה כלפי מעלה... בעת שהתובעת רקדה על רצפת הנירוסטה, נתקלה התובעת בקצה הלוח המורם, קצה הלוח המורם פגע ברגלה, התובעת איבדה את שיווי משקלה, נפלה ארצה, כאשר רגלה הימנית מסתובבת בניגוד לכוון התנועה הטבעי, וגורמת לנזק כבד לברך... התובעת לא יכולה היתה לראות קודם לנפילה את קצה הלוח, היות והמועדון ורחבת הריקודים המו אדם, ובמקום שררה חשיכה".

            כאמור, גרסה זו, שפורטה בכתב התביעה מיום 5.9.00, מתארת אירוע שהתרחש 6 שנים קודם לכן. מספר חודשים קודם לכן, נערכה חוות דעתו של האורטופד דר' רון ארבל, מיום 1.12.99, אשר צורפה לכתב התביעה. דר' ארבל רושם מפי התובעת כי "בעת ריקוד נתקלה רגלה הימנית בבליטה בבמת הריקודים. נפלה ונחבלה בברכה הימנית".

            תצהיר עדותה הראשית של התובעת נחתם ביום 28.4.03, 9 שנים לאחר האירוע. התובעת מצהירה בו כדלקמן: "בעת שרקדתי על הרחבה, מסביבי אנשים נוספים, לא זוכרת כמה, נתקלתי פתאום במשהוא על הרצפה, נפלתי והרגל הסתובבה לי, והרגשתי כאבים חזקים בברך... אנשים מסביב הפסיקו לרקוד, הסתובבו אלי, האור במועדון נדלק, ואז ראיתי שהדבר בו נתקלתי היה קצה של צלחת נירוסטה, שהייתה מוברגת לרצפה עם ברגים (כדי שהרחבה תהיה יפה) קצה הצלחת השתחרר מהרצפה, התרומם בלט למעלה, ובזה נתקלתי" (סע' 6 - 7).

            בעדותה בפניי סיפרה התובעת כי "... לא עליתי על זה, זה רצפת פי וי סי, יש לזה משטח מנירוסטה. רק לאחר הנפילה ראיתי את זה, אלינור אמרה לי גם. העקב נתקע לי בזה, הייתי עם נעלי פלטפורמה. היא אמרה לי אחר כך שהיא ראתה את הבליטה עצמה. אני לא ראיתי את הבליטה עצמה לפני, אחרי שנפלתי כן ראיתי. ש. את יכולה לתאר מה היה גובה של הבליטה מהרצפה. ת. זה היה מורם כזה... זה צלחת מנירוסטה, היא גדולה, היא דבוקה לרצפה עם ברגים, הקצה הורם למעלה. אני לא יודעת איזה גודל, ששמה נתקלתי והרגל הסתובבה לי, זה היה בקצה הרחבה. משהו מבחוץ בלט. ממש בקצה..." (עמ' 11 לפרוטוקול). התובעת אף שירטטה את המבנה הכללי של הרחבה ואת מיקום הנפילה - נ/2 - אכן ממש בקצה הרחבה העגולה; התובעת ציירה את מיקום במת האומנים ביחס לרחבת הריקודים; מיקום הנפילה שסומן נמצא רחוק מהבמה, במונחי שעון אנלוגי - בערך בשעה 5.

7.         התובעת צירפה גם את תצהירה של חברתה, אלינור פרץ. תצהיר זה נערך ביום 30.4.01, 7 שנים לאחר האירוע. נאמר בו: "... רקדנו במועדון והייתה חשכה... פתאום הרגשתי שמישהו מושך לי במכנס... הסתכלתי למטה, וראיתי את מתי על הרצפה, התכופפתי אליה, ומתי אמרה לי כי היא נתקלה במשהוא, והיא לא יכולה לקום... הסתכלתי על הברך של מתי וראיתי כי הברך מעוותת... שאלתי את מטי מה קרה לה, והיא אמרה לי שנתקלה במשהוא בולט מהרצפה, וראיתי , במקום שבו נפלה מתי, כי התנתק קצה הלוח מהרצפה והתרומם..." (סע' 3 - 7).

            בעדותה בפניי סיפרה אלינור כי "... ש. בזמן שרקדת לא ראית את זה. ת. לא. לא ניתקלתי גם במשהו. ש. לטענתכן היו הרבה אנשים שם. ת. נכון. ... ש. את נגעת בבליטה. ת. ראינו את זה. זה מתכת רואים את זה. לא צריך לגעת. ראינו את זה ממש מקרוב סנטימטרים  ליד... היא נפלה ואז הסתובבתי וראיתי את זה... לא ראיתי אותה נתקלת... " (עמ' 5 - 6 לפרוטוקול). גם אלינור התבקשה לצייר את הרחבה ואת מיקום הנפילה, ועשתה כן - נ/1 - וניתן להבחין כי מיקום הנפילה, לגרסתה, הוא אכן בסמוך לקצה הרחבה, אך ביחס לבמת האומנים, מסומן מקום הנפילה, שוב במושגי שעון אנלוגי, בערך בשעה 9, מיקום שונה לגמריי מזה שסומן על ידי התובעת.

אחריות בנזיקין

8.         שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).