א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא י' ענבר והשופטים י' שבח וש' שוחט) בעמ"ש 14920-04-15 מיום 17.7.16, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב (השופט י' שקד) בתמ"ש 24383-09-14 מיום 15.3.15. עניינה של הבקשה – סילוק על הסף של תביעה כספית מחמת התישנות.
רקע והליכים קודמים
ב. המבקשת והמשיב הם אחות ואח, אשר אמם ע"ה (להלן המנוחה) נפטרה ביום 1.10.00. ביום 7.9.99 חתמה המנוחה על שטר משכנתא ללא הגבלת סכום, בו שיעבדה את זכויותיה בדירה ב-----(להלן הדירה) לשם הבטחת התחייבויותיה כלפי בנק לאומי. ביום 29.8.00 הצהירה המנוחה על הענקת מתנה לטובת המשיב, שכללה, בין היתר, את חשבונה בבנק לאומי (להלן החשבון). באותו היום ערכה המנוחה צוואה ובה הורישה לשני ילדיה את עזבונה. המבקשת ירשה נכסי נדל"ן, כולל 75% מהדירה (המשיב ירש את 25% הנותרים), ואילו למשיב העניקה המנוחה – בהתאם לתצהירי מתנה עליהם חתמו המנוחים במהלך שנת 2000 – שורה של נכסים, וביניהם החשבון. ביום 24.5.03 העבירה המבקשת את הדירה על שמה ועל שם המשיב, לפי חלקיהם בנכס.
ג. ביום 6.11.03 קיבלה המבקשת מכתב מטעם בנק לאומי בדרישה לתשלום חוב בחשבון בסך 297,926 ₪, שהדירה היתה ממושכנת לטובתו. בתגובה, פנתה המבקשת לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב בת"ע 109460/03 בבקשה למנות מנהל עיזבון אשר יכנס את נכסי העיזבון ויפרע מתוכם את החוב כלפי הבנק. בהחלטה מיום 28.12.04 קבע בית המשפט (סגן הנשיא י' שנהב) כי הנכסים אשר ניתנו למשיב במתנה בעוד המנוחה בחיים יוחרגו מגדרו של העיזבון. ביום 1.1.06 נמכרה הדירה על ידי כונס נכסים מטעם בנק לאומי, בתמורה ל-70,000 $; זאת, לשם כיסוי החוב שנצבר בחשבון, אשר צמח במהלך התקופה האמורה.
ד. ביום 16.11.06 הגיש בנק לאומי לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 63679/06) תביעה כספית כנגד המשיבה על סך 228,967 ₪ (להלן תביעת הבנק); סכום זה היה לשיטתו של הבנק יתרת החוב של המבקשת כלפיו, לאחר שהועברה התמורה שנתקבלה בגין מכירת הדירה. יוטעם, כי בית המשפט נעתר לבקשת המבקשת לצרף את המשיב כנתבע נוסף, וכן כי במסגרת ההליך טענה המבקשת שעומדת לה זכות תביעה כנגד המשיב בגין מימוש חלקה בדירה לשם פרעון החוב. ביום 27.3.14 ניתן פסק דין (השופט מ' בן חיים) הדוחה את תביעת הבנק כנגד המבקשת והמשיב מחמת שיהוי בלתי סביר בגביית החוב.
ה. ביום 9.9.14 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בתל אביב תביעה כספית כנגד המשיב בגין נזקים שנגרמו לה ממכירת הדירה לשם פירעון החוב בחשבון הבנק שבבעלותו. בתגובה, הגיש המשיב ביום 23.10.14 בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התישנות. ביום 23.12.14 החליט בית המשפט להעביר את התובענה לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב, אשר לו הסמכות העניינית, ושם נדון העניין. לטענת המבקשת, על המשיב לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב מכירת הדירה במסגרת הליכי הכינוס מטעם הבנק, אשר נועדו לפרוע את החוב בחשבון הבנק המצוי בבעלותו. לשיטתה, שווי הדירה – על בסיס שומה שערכה באמצעות מומחה, נכון ל-25.5.14 – עומד על 900,000 ₪, כך שגובה הסכום שעל המשיב להשיב לה עומד לשיטתו על 856,473 ₪: 75% משווי הדירה, בתוספת ריבית והצמדה; וכן דמי שכירות אשר נמנעו ממנה משנת 2006 ועד למועד הגשת התביעה. לחלופין, תבעה המבקשת סך של 409,364 ₪ בגין שווי הדירה ביום המכירה, על פי השומה שנערכה, בתוספת ריבית והצמדה. מטעם המשיב נטען, כי המבקשת ידעה על יתרת החוב כבר ב-6.11.03 ממכתב הבנק, ולכן היה עליה איפוא להגיש את תביעתה בתוך תקופת ההתישנות – קרי, שבע שנים ממועד זה. לחלופין נטען, כי היה עליה לתבוע לאחר מתן ההחלטה בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת הליך מינוי מנהל העיזבון מיום 28.12.04, לפיה חשבון הבנק אינו מהוה חלק מעיזבון המנוחה. לחלופי חלופין סבר המשיב כי מלוא נזקיה של המבקשת נוצרו ונתגבשו ביום 1.1.06, עם מכירת הדירה על ידי כונס הנכסים מטעם הבנק, ועל כן תקופת ההתישנות החלה לכל המאוחר במועד זה. מכל מקום, גרס המשיב כי עילת התביעה לא נתגבשה רק לאחר סיום ההליכים בתביעת הבנק, כטענת המבקשת, מאחר שפסק הדין בעניין זה לא שינה דבר לעניין מקור החיוב או גובה הנזק.
ו. ביום 15.3.15 דחה בית המשפט (השופט י' שקד) את תובענת המבקשת על הסף מחמת התישנות. נקבע, כי המועד הרלבנטי בו נתגבשה עילת התביעה הוא 1.1.06 (קרי, מועד מכירת הדירה), הואיל והסעדים שתבעה המבקשת – השבת 75% משווי הדירה ופיצוי בגין דמי השכירות האבודים – נובעים מנזקים אשר נגרמו לה ממכירה זו. בהמשך לקביעה זו, נדחתה טענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט בתביעת הבנק הקים לה עילת תביעה קונקרטית כנגד המשיב: ראשית, נומק כי תביעת הבנק עסקה בסכום נוסף, החורג מן התמורה שנתקבלה בעד מכירת הדירה; שנית, נקבע כי פסק הדין בתביעת הבנק לא חייב את המבקשת בסכום נוסף מעבר לדירה אשר מומשה, כך שאין לראות בו כיוצר מציאות חדשה; שלישית, נומק כי כל העובדות שפורטו בפסק הדין היו ידועות למבקשת זה מכבר, ועל כן לא היה בעצם אזכורן במסגרתו כדי להקים עילת תביעה נוספת או להאריך את תקופת ההתישנות. יוטעם, כי בית המשפט ציין בנימוקיו שאין הנסיבות דנא מצדיקות את יישום הלכת פסגת אשדוד (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (2010)), שקבעה כי במקרה שבו מתנהלים בין צדדים הליכים אחרים בעניין היקף זכויותיהם זה כלפי זה, יחל מרוץ ההתישנות רק לאחר מתן פסק דין סופי במסגרתם. נוכח האמור, נפסק כי דין התביעה להידחות, והושתו על המבקשת הוצאות המשיב בסך 15,000 ₪.
ז. על פסק דין זה עירערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעמ"ש 14920-04-15. בפסק דין מיום 17.7.16 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בפסק דין קצר, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן תקנות סדר הדין או התקנות). במסגרת זאת הוטעם, כי נכונה קביעתו של בית משפט השלום לפיה עילת התביעה של המבקשת נתגבשה ביום 1.1.06, עם מכירת הדירה. עוד נקבע, כי אף היה סביר לצפות מן המבקשת שתגיש את התביעה בתוך מועד ההתישנות, מאחר שידעה את כל העובדות הרלוונטיות באותה עת; וזאת, במובחן מנסיבות המקרה בפרשת פסגת אשדוד. הושתו על המבקשת הוצאות המשיב בסך 20,000 ₪.
בקשת רשות הערעור
ח. עניינה של בקשה זו השגה על הקביעה כי התישנה תביעתה של המבקשת כנגד המשיב באשר לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה נוכח מכירת הדירה. המבקשת טוענת כי נדרש היה להבחין בין הזכות המושגית – שאכן נתגבשה במועד מכירת הדירה – לבין עילת התביעה הקונקרטית, אשר צמחה רק לאחר מתן פסק הדין בתביעת הבנק ב-27.3.14. לשיטתה, יש ליישם במקרה דנא את הלכת פסגת אשדוד, לפיה כאשר מתנהלים בין צדדים הליכים נוספים בעניין היקף זכויותיהם זה כלפי זה, יחל מרוץ ההתישנות רק לאחר מתן פסק דין סופי במסגרתם. עוד נטען, כי המשיב מנוע מהעלאת טענת ההתישנות כנגד תביעת המבקשת, מאחר שזו מנוגדת לגרסה בה נקט בתביעת הבנק ולפיה כלל לא קיבל את החשבון לידיו. לשיטתה, שינוי קו ההגנה המשתקף מן הבקשה למחוק התביעה על הסף מהוה חוסר תום לב מצד המשיב, המקים השתק שיפוטי. כן סבורה המבקשת, כי טעמי מדיניות תומכים בהגמשת דיני ההתישנות בנידון דידן, נוכח הפגיעה האנושה בזכותה לגישה לערכאות, מחד גיסא, ומחמת היעדרם של טעמים המצדיקים עמידה על תקופת ההתישנות ברגיל – כגון קושי ראייתי בהחזקת מסמכים הנוגעים לדבר התביעה לאורך זמן, או חשש כי הגשת התביעה לאחר זמן ממושך מעידה על ויתור מצד התובע – מאידך גיסא. לבסוף נטען, כי פסק דינו של בית משפט השלום יצר עיוות דין חמור שלפיו יצא חוטא נשכר, ואולם טענותיה לא זכו לליבון בערעור, כיון שבית המשפט המחוזי דחה אותו בלא הנמקה.
דיון והכרעה
ט. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או בהתקיים חשש כי דחיה עלולה לגרום למבקש עיוות דין חמור. בנידון דידן טוענת המבקשת ליישום שגוי של הדין הנוהג בעניינה – סוגיה אשר תחומה במציאות עובדתית קונקרטית שבין הצדדים, ומשום כך אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור כשלעצמה.
י. אף לגופו של עניין, דומני כי לא נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח–1958 (להלן החוק) קובע כי תקופת ההתישנות בהליכים אזרחיים שאינם במקרקעין היא שבע שנים, ולפי סעיף 6 לחוק תחילתה של תקופת ההתישנות ביום שבו נולדת עילת התובענה. בתוך כך, מקובל להבחין בין מועד התגבשותה של זכות התביעה המושגית – בהתקיים העובדות המגבשות את הזכות המהותית אשר בגין פגיעה בה זכאי התובע לסעד – לבין מועד היוצרותה של זכות התביעה הקונקרטית – כאשר התקיימו התנאים האוביקטיביים המאפשרים לתובע הקונקרטי להגיש תובענה לאכיפת הזכות המושגית בפני בית המשפט (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 860 (1990); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997); טל חבקין התיישנות 134 (2014); להלן חבקין). יתכן איפוא פער בין שני המועדים, אשר נפקותו היא מניין תקופת ההתישנות החל ממועד התגבשות זכות התביעה הקונקרטית:
"לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית-המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה בפסק-דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של בעל-דין לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175–176 (2003); מפי השופטת א' פרוקצ'יה).
יא. האם פסק הדין בעניין תביעת הבנק תרם בענייננו להתגבשות זכות התביעה הקונקרטית של המבקשת? סבורני כי התשובה לשאלה זו אינה בחיוב. בבקשה נטען, כי היה על בית משפט השלום ליישם בנסיבות המקרה דנא את הלכת פסגת אשדוד, לפיה מקום בו התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים קודמים בדבר היקף הזכויות הנתבעות יחל מרוץ ההתישנות עם מתן פסק דין סופי בהליכים אלה (ליישום ההלכה, ראו ע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ פסקאות 27-28 לפסק דינה של המשנה לנשיא – כתארה אז – מ' נאור (2012)). ברם, איני רואה דופי בקביעת בית משפט השלום – ובית משפט המחוזי שהתיחס לעניין בקצרה – לפיה נסיבות המקרה דנא אינן מקימות פער בין זכות התביעה המושגית של המבקשת, שאין עוררין כי התגבשה במועד מכירת הדירה, לבין זכותה הקונקרטית לתבוע סעד מבית המשפט. דומה כי נסיבות הנידון דידן מובחנות מנסיבותיה של פרשת פסגת אשדוד, שם היתה סוגית היקפן של הזכויות הנתבעות "לוטה בערפל"; זאת, להבדיל מענייננו, בו פסק הדין בתביעת הבנק לא שפך אור על זכות התביעה של המבקשת כלפי המשיב.
יב. אשר לטענת המניעות, חוששני כי אין בכוחה לשנות את המסקנה בדבר מועד תחילת ההתישנות. אמנם, ככל טענת הגנה דיונית כפופה טענת ההתישנות לעקרון תום הלב; חוסר הגינות מצד הנתבע עשוי איפוא להקים השתק ומניעות כלפי השימוש בה לשם התגוננות מפני תביעה (חבקין, עמ' 40). ואולם, בית המשפט לא יאפשר בנקל לקיים דיון בתביעה שהתישנה: "כדי להקים השתק ומניעות מלטעון להתיישנות צריכה להתקיים התנהגות חסרת תום לב מצד הנתבע בהקשר של סוגיית ההתיישנות נוסף על עצם העלאת הטענה" (שם, עמ' 41). בענייננו, גורסת המבקשת כי חוסר תום לבו של המשיב נובע מעצם העלאת טענת ההתישנות, אשר סותרת את קו ההגנה בו נקט בהליך תביעת הבנק. הוה אומר, כי המשיב לא פעל בחוסר תום לב מבחינה דיונית, אלא מן הבחינה המהותית, מאחר שטענת התישנות מצדו כמוה כנסיגה מן הגרסה שהציג בהליכים קודמים שלפיה כלל לא קיבל לידיו את חשבון הבנק כמתנה. ברם, הכרעה בטענה זו חורגת מגדר הבחינה המקובלת של טענת ההתישנות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד סב(4) 525, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2008)), כיון שנדרש להיכנס לשם כך לעובי הקורה של הסכסוך. כשלעצמי דוגל אני במובהק בהשתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/05 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625, 637–638 (2005)), ואולם, סבורני כי העלאת טענת התישנות כשלעצמה אינה מקימה מניה וביה השתק או מניעות. התישנות היא טענת סף, שגם אם אופן העלתה אינו בהכרח "אסתטי" – ובענייננו, לא מן הנמנע כי המשיב טען להתישנות נוכח רצונו להימנע מהתמודדות עם תביעת המבקשת לגופה – הדבר אינו מצדיק את נעילת הדלת בפני העלאתה. אין איפוא בידי להלום גם טענה זו.
יג. לא נעלם מעיניי כי בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת בלא נימוק, תוך שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין. תקנה 460(ב) היא חריג לכלל בדבר חובת ההנמקה, והיא קובעת כך:
"בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:
(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;
(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;
(3) אין לגלות בה טעות שבחוק".
יוטעם, כי אין כל עיקר לראות ביישום התקנה כאילו בית המשפט לא שקל את הערעור לגופו, תוך שנתן דעתו לטענותיהם של בעלי הדין (רע"א 478/88 בקרנ' שטרן, פ"ד מב(3) 679, 680 (1988)). שימוש בתקנה אינו מהווה איפוא העדר הנמקה, כי אם בחירה של בית המשפט שלערעור להמנע מחזרה על נימוקיה של ערכאת הדיון, אך מצא כי אכן מתקיימים התנאים המנויים בה (רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17, 24 (2004)). על כן, לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם נוכח מסקנתי כי לא נפלה מעיקרא טעות משפטית בהכרעת בית משפט השלום.
יד. בטרם סיום, אדרש בקצרה לטענת המבקשת כי תוצאתו של פסק הדין יצרה כלפיה עיוות דין חמור. אכן, "ההתיישנות שוללת מאדם את האפשרות לממש זכויות מהותיות... אך ורק מחמת חלוף הזמן. אין ספק שתוצאה כזו עלולה להיות קשה לתובע" (חבקין, עמוד 21). חרף הקושי המובנה אשר נעוץ בהסדר ההתישנות, עומדים ביסודו טעמים רבים וכבדי משקל, שלא זה המקום לפרטם, (ראו שם, עמודים 22–32). על כן, סטיה מגדרי ההתישנות בנסיבות פרטניות מתאפשרת באופן מוגבל בלבד, וזאת באמצעות הדינים אשר מאריכים את תקופת ההתישנות או מקצרים אותה. כאמור מעלה (פסקות י'-י"א), מצאתי שלא היה דופי בהכרעת בית משפט השלום, כי אין הנסיבות דנא מצדיקות לדחות את מועד תחילת מרוץ ההתישנות של תביעת המבקשת כנגד המשיב. עם זאת, לא אכחד כי תוצאת פסק הדין – המונעת מן המבקשת לתבוע בגין נתח משמעותי מן הירושה שקיבלה מידי אמה – מעוררת אי-נוחות מסוימת; וזאת, במיוחד נוכח השלכותיה המקבילות על אחיה, בעל הדין שמנגד, שדומה כי ירושתו נותרה על כנה ללא פגע. אף על פי כן, אינני סבור כי תוצאה זו עולה במישור המשפטי כדי עיוות דין חמור העשוי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, לא כל שכן בהעדר קיומה של שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים; וכדברי חכמי המשפט העברי "אין לו (במקרה זה, לה – א"ר) עליו אלא תרעומות" (בבלי בבא מציעא ע"ט, א).
טו. בשל האמור אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ח' בחשון התשע"ז (9.11.2016).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16074650_T01.doc נז
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il