בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' סובל, ד' מינץ וב'-צ' גרינברגר) בעמ"ש 56734-02-15 מיום 21.6.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המשיב 1 (להלן המשיב) על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת א' שמאי-כתב) בתמ"ש 39029-04-12 מיום 21.1.2015. פסק דין זה הכריע בדבר פרשנות צוואת המנוח ואופן קיומה.
תמצית הרקע והליכים קודמים
א. המבקש הוא אחיו של המשיב; אביהם המנוח נפטר ביום 10.4.2010, והותיר אחריו צוואה המסדירה את העברת זכויותיו במשק חקלאי במושב אורה, אשר כולל מספר מבנים, לרבות בתי מגורים (להלן המשק). כעולה מן הצוואה, שנערכה בשנת 2006, ביקש המנוח לחלק את זכויותיו במשק בין המבקש למשיב בחלקים שוים; למבקש הוענק בצוואה מעמד של "חבר מושב", ואילו למשיב הוענק מעמד של "תושב המושב" (להלן הצוואה).
ב. על פי הסכם המשבצת בין האגודה השיתופית של המושב (להלן האגודה) עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן הרשות), רשאי היה המנוח כחבר המושב להורות על מסירה של כלל זכויותיו באגודה (זכויות תושב וחבר ללא פיצול) ליורש אחד בלבד (להלן הסכם המשבצת). הזכויות במשק רשומות ברשות. לאחר פטירת המנוח, פנה המבקש לאגודה על מנת שתאשר אותו כ"חבר המושב" בהתאם להוראות הצוואה, ובהחלטה מיום 17.10.2010 אישרה האגודה את בקשתו של המבקש, בכפוף לכך שהרשות תאשר את העברת הזכויות במשק על שמו; זאת, תוך שצוין כי החברות באגודה מקנה את הזכות להנות מרווחי האגודה, ולה ערך כספי שונה משל תושב במושב, מעמד המקנה אך את הזכות לשימוש במגרש. בהתאם, פנה המבקש לרשות בבקשה לאשר את העברת הזכויות במשק על שמו. ואולם, הרשות דחתה את הבקשה תוך שקבעה כי לא ניתן להעביר את הזכויות במשק לשתי משפחות במקביל, וכי יש צורך בכתב ויתור של אחת המשפחות. מצדו המשיב פנה לרשות, בבקשה לפיצול הזכויות במשק בהתאם להוראות הצוואה, והרשות השיבה לבקשתו כי "ניתן לאפשר העברת זכויות בנחלה ליורש אחד בלבד", על פי הסכם המשבצת שנחתם בין הרשות לאגודה, כאמור. לפיכך, פנה המשיב אל המבקש בדרישה לפרק את השותפות במשק, ומשהמבקש לא הגיב לדרישתו זו, הגיש המשיב תביעה לפירוק השיתוף במשק לבית המשפט לענייני משפחה.
ג. בית המשפט לענייני משפחה, בפסק דין מפורט, קבע כי אין חולק על כך שלא ניתן לפצל את הזכויות במשק, וכי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לירושת זכות "בר-רשות" של המנוח במקרקעין שעל פי הגדרת הפסיקה היא זכות אישית שאינה קניינית, הנקבעת על פי הסכם הצדדים בהסכם הרישיון – במקרה זה הסכם המשבצת. על כן, בחן בית המשפט את תנאי הרישיון של זכויות המנוח, אשר הסדירו את נושא העברת הזכויות לאחר פטירתו למי מיורשיו. במסגרת זו בחן בית המשפט את הוראות החלטה מספר 1 של הרשות, לפיה במקרה של פטירת בעל הזכויות בנחלה, לא תפוצל זכות החכירה על הקרקע בין היורשים והנחלה תחזור לחזקת מינהל מקרקעי ישראל, אלא אם ימצא הסדר בין יורשי הנחלה (להלן החלטת הרשות). כן בחן בית המשפט את הוראות הסכם המשבצת הקובע הגבלה של יורש אחד על הזכויות במשק, וקבע כי הוראות אלו חלות על צוואת המנוח בענייננו. לצד זה קבע בית המשפט כי בהתאם לפסיקה, ככל שניתן לקיים את הוראות הצוואה, יש להעדיפן. לפיכך סקר בית המשפט את הוראות הצוואה תוך שעמד על סתירה מהותית הקיימת בה, נוכח ההבחנות שיצר המנוח בין זכויות הצדדים במשק בהגדירו את המבקש כ"חבר במושב המשק" ואת המשיב כ"תושב במשק". נפסק כי המנוח במסגרת תפקידו כמזכיר המושב, היה ער לשוני המהותי בזכויות שאותן העניק לצדדים, ולקושי שיתעורר ברישום הזכויות. כן צוין כי בהתאם להלכה, הוראת צוואה שביצועה אינו אפשרי כבמקרה דנא – בטלה. לפיכך נדרש בית המשפט לפרשנות הוראות הצוואה וקבע כי בהתאם להוראות הצוואה, לידיעותיו של המנוח, ולהוראות הסכם המשבצת, הפרשנות העדיפה לכוונת המנוח בצוואה אשר תאפשר את קיום צוואתו, היא פיצול מגרש למגורים מן המשק, אך לא זו התביעה שבפניו. בית המשפט קבע גם כי יש לפרש את הצוואה, כך שהמבקש יקבל את מלוא הזכות הרשומה כבר-רשות במשק, ואילו המשיב יקבל אך זכות מגורים. משכך נפסק כי ממילא אין בידיו של המשיב הזכות לתבוע לפירוק שיתוף.
ד. על פסק הדין עירער המשיב לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הציע פשרה שנתקבלה על דעת המשיב אך לא על דעת המבקש, ופסק הדין הלך ביסודו בדרך שהוצעה, וקבע כי יש להשאיר על כנה את תוצאתו של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, לפיה יש לדחות את תביעת המשיב לפירוק השיתוף במשק, אך בהנמקה שונה: כך, מן הטעם שהצהרתו המפורשת של המנוח בצוואתו, לפיה זכויותיו במשק יועברו לצדדים בחלקים שוים, אינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו להעניק לכל אחד מן הצדדים את מלוא הזכויות במחצית המשק. אשר לציווי המנוח לפיו המבקש יהא "חבר במושב" ואילו המשיב יהא "תושב המושב", נקבע – בשונה מקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה – כי ציווי זה מתייחס להסדרת היחסים בין הצדדים לבין הרשויות, ואין בו כדי ליצור הבחנות בנוגע לטיב זכויות הצדדים בקרקע עצמה, ובנוגע למערכת היחסים הפנימית של הצדדים בהתאם להלכת ע"א 1662/99 חיים נ' חיים פד"י נו(6) 295 (2002) (להלן הלכת חיים). משכך, קבע בית המשפט כי לא היה מקום לדחות את תביעת המשיב לפירוק השיתוף אך מן הטעם שהמשיב הוא בעל זכות מגורים בלבד; ואולם לצד זאת ציין בית המשפט, כי אין בקביעתו זו כדי לאפשר למשיב זכות לתבוע לפירוק השיתוף במשק, נוכח הסכם המשבצת האוסר את העברת הזכויות של בעל נחלה במושב ליותר מיורש אחד. בהקשר זה הוסיף בית המשפט, כי הוראת הסכם המשבצת מתיישבת עם החלטה מס' 1 של הרשות, לפיה "לא תפוצל זכות החכירה על הקרקע בין היורשים והנחלה תוחזר לחזקת מנהל מקרקעי ישראל", אלא אם יימצא הסדר פנימי בין היורשים, דבר שלא אירע בענייננו. לבסוף, הואיל ולא ניתן היה לבצע את הוראת הצוואה המעניקה לכל אחד מן הצדדים אך את מחצית הזכויות במשק, נפסק כי למשיב אין זכות לתבוע את פירוק השיתוף במשק. מכאן הבקשה הנוכחית.
הבקשה
ה. נטען כי עניינה של הבקשה בשאלה עקרונית החורגת מן הסכסוך הפרטי של הצדדים בתיק, והיא תחולתה ויישומה של הלכת חיים לגבי פרשנות צוואות. זאת ועוד, נטען כי אף ששאלה זו טרם התבררה בבית משפט זה, השיב עליה בית המשפט המחוזי בשלילה מבלי שקיים דיון ענייני בשאלה, ומבלי שהצדדים טענו בנושא זה. בכך, לשיטת המבקש, יש כדי לגרום עיוות דין המהוה טעם לקבלת הבקשה. לגופו של עניין נטען כי טעה בית המשפט שעה שהעדיף פרשנות המבטלת למעשה את הצוואה, בניגוד להלכה הפסוקה המעדיפה לתת תוקף לרצונו של המצוה. כן נטען, כי שגה בית המשפט בקביעה לפיה אין ספק בדבר כוונת המנוח להוריש לצדדים את מלוא הזכויות במחצית המשק, מבלי שנתן דעתו להבחנות של הזכויות הצמודות ל"חבר מושב" ול"תושב מושב" כפי שהגדיר המנוח את הצדדים בצוואתו. בהקשר זה טוען המבקש, כי במישור המשפחתי ניתן היה לקיים את הצוואה בקירוב על דרך של הענקת מלוא הזכויות במשק למבקש, תוך הענקת זכות מגורים למשיב כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה.
דיון והכרעה
ו. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, לא ראיתי מקום להיענות לה. כנודע כלל הוא כי בעל הדין הרשאי לערער על פסק הדין של בית המשפט הוא אך מי שנפגע כתוצאה ממנו (ראו: ע"א 173/84 בן ציון נ' אוריאל גורני פ"ד לט(3) 757 (1985) פסקה 6 וההפניות שם; ע"א 761/85 ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"מ מו(1) 342 (1992)). נפסק, כי מי שנחשב ל"נפגע" לצורך הגשת ערעור הוא מי שלכאורה קופח או נפגעה זכותו באופן שבעל דין אחר קיבל סעד כנגדו או שלא ניתן לו הסעד שביקש, כולו או מקצתו (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 261 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות בהערה 28 שם. במקרה דנא לא מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי פוגע בזכותו של המבקש, והרי כי המבקש הוא מי שהערעור כנגדו נדחה בבית המשפט המחוזי, ומכאן שהמשיב לא קיבל כל סעד כנגד המבקש – ואכן אין המבקש משיג על התוצאה האופרטיבית הסופית, אלא אך על ההנמקה והקביעה ה"הצהרתית" שבה. די בנסיבות התוצאה שלא להיעתר לבקשה.
ז. זאת ועוד, כלל ידוע הוא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה ואך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור אם תידחה הבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור הדר חיפה בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)). המקרה דנא אינו נמנה על אלה. חרף טענותיו הכלליות של המבקש, לב הבקשה הוא, כאמור, בהשגת המבקש על הנמקת בית המשפט המחוזי לתוצאה אליה הגיע, ובתוך כך דברי בית המשפט המחוזי בדבר טיב זכויותיהם של הצדדים באותם חלקים שירשו מאת המנוח. קביעה זו היא פועל יוצא של פרשנות קונקרטית לצוואתו של המנוח במקרה דנא, ואין מדובר בשאלה שטרם דן בה בית משפט זה. נהפוך הוא, בית משפט זה הכריע לא אחת באשר לדרך בה יש לפרש צוואות ולשיקולים בהם יש להתחשב במלאכת פרשנות זו (ראו: ע"א 1900/96 טלמצ'וי נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג(2) 817 (1999); ע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015)). בנידון דידן יישם בית המשפט את כללי פרשנות הצוואה שהותוו בפסיקה, משנתן דעתו להנחיה המפורשת של המנוח בצוואתו באשר לרצונו הפנימי – אותו יש ככלל להעדיף – כי זכויותיו במשק יחולקו בשוה בין שני הבנים, ולא ראיתי כי נפל פגם באופן יישומה של ההלכה המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
ח. למעלה מן הצורך, אטעים כי קשה להלום את טענת המבקש שתוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא הלכה למעשה ביטול צוואת המנוח. כאמור, התוצאה המעשית אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה. לא ראיתי עין בעין עם המבקש בדבר הסתירה לכאורה הקיימת בין פסיקת בית המשפט במקרה זה למול ההלכה שנפסקה בהלכת חיים, לפיה ככל שניתן לקיים את רצונו של המת יש לעשות כן. בית המשפט המחוזי נדרש לרצונו של המנוח כעולה מלשונה הברורה של הצוואה, ועם זאת לסתירה בנוגע למעמד המבקש כחבר מושב למול מעמד המשיב כתושב בצוואה, אותה ראה כמתייחסת ליחסים בין הצדדים לבין הרשויות – ולקושי בהגשמתה המלאה. בסעיף 2(א) לצוואה נאמר מפי המנוח: "...הנני מצווה את רכושי במשק 49 במושב אורה כדלקמן: א- את זכויותי במשק 49 במושב אורה הנני מצווה ל-2 ילדיי הר"מ בחלקים שווים: 1. פלוני [...] יהיה חבר במושב משק 49 ויקבל את החלק הימני. 2. אלמוני [...] יהיה תושב המושב ויקבל את החלק השמאלי". המנוח חיפש פתרון שבו יחלק בשוה את הנחלה, אך היה ער למסגרת המשפטית שבה יכולה נחלה "להפיק" רק אדם אחד. פתרון זה לא יכול היה להסתייע על-ידי פירוק, כעולה מן התוצאה האופרטיבית של שני פסקי הדין, ומן הרקע הנורמטיבי. במצב דברים זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי מתיישבת לכאורה עם ההלכה הפסוקה לעניין פרשנות צוואות ואופן קיומן, וחוששני כי מנסה המבקש שבית משפט זה יפרש את הצוואה באופן שישַנה מכוונת המצוה, או ירחיב לזויות אחרות, מה שלא ניתן להלום.
ט. אשר על כן, איני נעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ג בתשרי התשע"ו (6.10.2015).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15059620_T01.doc זפ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il