בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ סניף אשדוד נ' גוניור קרטל בע"מ ואח'

פסק דין

1.תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש בנק נגד תאגיד (הנתבעת 1) ובעליו (הנתבע 2), שבעבר היו לקוח של הבנק (להלן: "הנתבעים"). התביעה היא לסכום של 1,145,000 ₪ (בעיגול).

2.הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן המשתרעת על פני לא פחות מ- 32 עמודים. בבקשה כלולות כל הטענות המוכרות בתחום דיני הבנקאות ובהן: עושק, התניית שירות בשירות, ניהול חשבונם של הנתבעים באופן לא הוגן ומקפח, הפסקת אשראי שלא כדין ועוד.

3. (א). עובדה מרכזית, ששני הצדדים ריכזו בעניינה מאמץ ניכר, נוגעת להסכם שהצדדים חתמו ביום 25.8.2010. (להלן: "ההסכם"). בהסכם הזה כלולות הצהרות של הנתבעת 1 לגבי היקף חובותיה לבנק.

(ב).המבקשים טענו שנפל פגם של ממש ברצונם להתקשר בהסכם, ושלמעשה ההסכם נכפה עליהם.

כלשונו של מר יגאל מימון:

"... ביום 25.8.10 חייב הבנק, תוך הפעלת לחץ כופה את חתימת ההלוואה.... וכפה את חתימת ההסכם המצורף בנספח 6 לתביעה. נציגי הבנק דרשו ממני כי אחתום בתחתית "ההסכם" כי אני ערב לו. אני סירבתי לכך, כפי שסירבתי בתחילה לחתום על "ההסכם" עצמו. נציגי הבנק שבו וחזרו על האיום כי יסגרו כל פעילות החברה לאלתר בו במקום. בהתאם לכך, הדגשתי כי אני חותם מחוסר ברירה לנוכח איום הבנק המפורש כי העסק וכל הפעילות ייסגרו מיידית". (המילה "הסכם" מופיעה במרכאות במקור). ראו: סעיף 6 לתצהירו בעמ' 1-2.

(ג).הבנק טען, שיש לראות בהסכם האמור משום אבן ראשה. ככל שטענות הכפייה והעושק לא תתקבלנה – ממילא יש בכך כדי לשמוט הקרקע תחת שאר טענותיהם של המבקשים. לעניין זה עוד אזדקק בהמשך.

4.האמנם ההסכם נגוע בפגם ברצון?

כידוע, כפייה הינה לחץ חיצוני השולל את היכולת להפעיל רצון חופשי, או שהוא גורע ממנה. מי שנתון לכפייה פועל בידיעת הנתונים, אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה. ההוראה המעניקה ברירת ביטול מחמת כפייה, מצויה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. (להלן: "החוק").

מושג הכפייה עצמו לא הוגדר, פרט לכך, שמדובר בסעיף על כפייה "בכח או באיום". המושג "איום" הוא מושג מסגרת רחב ביותר, המתיר לבית המשפט חופש למלאו בתוכן.

ראו: ד. פרידמן נ. כהן: חוזים, כרך ב', עמ' 890.

סעיף 17(ב) לחוק קובע במפורש ש:

"אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות איננה בגדר איום לענין סעיף זה".

בע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם פד"י כ'ח (1), 184, ששם בית המשפט דן בטענת בעל דין לפיה שיק הוצא ממנו באיום. נקבע כי: חוב קיים שנגבה בעזרת איום – בית המשפט לא יצווה על החזרה רק בשל דרך הגבייה המנוגדת לסדר הציבורי.

בפרשה שנדונה בע"א 166/67 רייזל נ. אררט חברה לביטוח פד"י כ'א (2), 139 נקבע כי:

"איום מצד בעל חוב לאחוז בכל הליך אזרחי שהחוק מקנה לו בקשר לגביית חובו, לעולם אינו יכול להיות בלתי חוקי, ואף לא לחץ או השפעה בלתי הוגנת, המשמשים לפעמים עילה לביטול..." (ראו בעמ' 142).

בעניין שנדון בע"א 1569/93 מאיה נ. פנפורד פד"י מ'ח (5), 705, עלתה לדיון שאלה של כפייה כלכלית. כב' הנשיא שמגר והשופט א. גולדברג היו בדעה, שליהלומנים הייתה חלופה סבירה, של פנייה לערכאות משפטיות, ולפיכך לא התקיימה כפייה כלכלית.

בספרה של ג. שלו דיני חוזים (2005) עמ' 332 נאמר כי:

"ברור איפוא, כי לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להכנע ללחץ זה – ניתן לבטל את החוזה מחמת כפייה". (ההדגשה שלי – י.ט.)