החלטה
המבקשים הם הנתבעים 3, 4 בכתב התביעה בתיק העיקרי שהוגש על ידי הבנק התובע [ להלן: "הבנק" ] ב"סדר דין מקוצר" נגד לווים שלקחו הלוואה מובטחת משכנתא, הם הנתבעים 1, 2 שאינם רלבנטיים להחלטה זו [ להלן: "החייבים" ] ונגד המבקשים והנתבע מס' 5 שהם ערבים לאותה הלוואה, כפי הסכם ההלוואה נספח א' לכתב התביעה [ להלן: "הסכם ההלוואה" ]; נתבע 5 עזב, ככל הנראה, את הארץ ואינו צד להליכים אלו.
התביעה היא לתשלום יתרת החוב המגיעה לבנק לאחר שרובו הגדול של החוב נפרע ממכירת דירת החייבים בהליכי מימוש משכנתא וראה סעיף 4 לתצהירו המשלים של הנתבע מס' 3, זאב חריש [ להלן: "חריש" ]; בהסכמת הצדדים נחשבים תצהיריו וחקירתו של חריש גם כתצהירו וחקירתו של הנתבע מס' 4 [ עמ' 4 לפרוטוקול שורה 27 ].
בתצהיריו אין חריש מכחיש את גובה יתרת החוב לבנק, למעט טענות סתמיות וכלליות שאין הוא יכול לחשב את החוב והוא תמה עליו וכו', דברים שאין בהם כדי להקים הגנה לעניין גובה החוב הנתבע [ סעיפים 4 ו 5 לתצהיר המשלים ].
שתי טענות עיקריות למבקשים ואין בהן כל ממש; האחת, לכך שחריש לא ידע על מה הוא חותם בעת חתימתו על כתב הערבות, הכלול במסגרת הסכם הלוואה.
טענה זו הופרכה מעשית בחקירה הנגדית שם מודה חריש כי חתם על כתב הערבות כ"ערבות" לטובת החייבים, שהם אחותו וגיסו [ עמ' 2 לפרוטוקול שורות 26 עד 32 ]. מכאן, שחריש ידע היטב את מהות המסמך עליו הוא חתום ואין טענה כי סעיף כזה או אחר לא היה מובן לו באופן השולל את כלל ההתחייבויות של המבקשים לבנק.
טענה שנייה, על כך שחריש לא קבל התראות מהבנק או מידע על ארכות שקבלו החייבים מהבנק ובכך נפגעו זכויותיו, גם היא אין בה כלום [ פרק ד' לתצהירו הראשון של חריש ].
די לדחייתה של טענה זו בכך שחריש אינו מצליח להסביר מה יכול היה לעשות במקרה והיה יודע על כך שהחייבים מפגרים בתשלום חובם, לבד מ"לדבר איתם", מה עוד שבעת עזיבתו של החייב מס' 1 את הארץ, כפי המסתבר [ מוצג במ/1 ] , לא היה קיים עדיין חוב [ פרוט התשלומים, מוצג במ/2 ].
טענה אחת של המבקשים ראויה לברור, והיא הועלתה רק במסגרת התצהיר המשלים ועניינה התיישנות התביעה נגדם.
אין חולק על כך שמרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו נולדת עילת התביעה [ סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958; להלן: "חוק ההתיישנות" ]; מועד זה במקרה זה, הוא, לטענת המבקשים ,יום משלוח מכתב ההתראה של הבנק לחייבים בעקבות הפיגור שלהם בתשלומים: 1.6.01; כך עולה מפרוט התשלומים.
טענות הבנק לכך שלא הוכח כי אכן ביום זה נשלח מכתב ההתראה או לא ניתן ללמוד מפרוט התשלומים את אשר לומדים ממנו המבקשים, עשוי שהן נכונות, אך הן מוקדמות ודי בכך שהמבקשים הראו שיש בסיס לטענת ההתיישנות שלהם, כדי להעניק להם הגנה בטענה זו.
אוסיף עוד, כי מפרוט התשלומים עולה כי היו הרבה מאוד תקבולים לאחר מכתב ההתראה ביום 1.6.01, כך שייתכן ואותו מכתב השיג את מטרתו ועילת התביעה הנוכחית נולדה בשלב מאוחר הרבה יותר; הבנק לא טען דבר בעניין זה ואניח אותו לשלבים המאוחרים יותר.
טענתו העיקרית של הבנק היא כי היה על המבקשים לטעון את טענות ההתיישנות בהזדמנות הראשונה [ סעיף 3 לחוק ההתיישנות ] וזאת לא עשו בבקשתם המקורית למתן רשות להתגונן [ ראה תגובת הבנק לבקשת המבקשים להוספת התצהיר המשלים; להלן: "התגובה" ].
לגישת המבקשים, לא נודע להם על יסודותיה העובדתיים של הטענה אלא בעת שקבלו מהבנק את פרוט התשלומים ולאחר מכן, בהזדמנות הראשונה, ביקשו להגיש תצהיר משלים על מנת לתמוך בטענת ההתיישנות.
לכאורה יש ממש בדברים אלה; בתגובה [ סעיפים 8 עד 35 ] עורך הבנק חישובים מחישובים שונים, של מסמכים ומועדים, על מנת להראות שהיה בידי המבקשים לדעת על מועד היווצר העילה בעת היווצרותה או בסמוך לכך ולא רק בעת קבלת פרוט התשלומים.
לא ניתן לקבל גישה זו; המבקשים אינם אמורים לבחון בזכוכית מגדלת את המסמכים המצויים בידיהם, לצרף פרט לפרט, על מנת לברר מתי, אולי, נולדה התביעה נגדם.
הבנק לא הצליח להראות כי מהמידע הגלוי, הזמין והברור שהיה למבקשים בעת הגשת התביעה, יכלו להסיק שהתביעה נגדם התיישנה; וכך עומדת, לפחות בשלב זה, טענת המבקשים על מקומה לשני ראשיה: האחד, עצם ההתיישנות; השני, מועד התגלות העובדות הרלבנטיות למבקשים הדרושות לטיעון הנ"ל [ סעיף 8 לחוק ההתיישנות ].
לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן של המבקשים למעט לעניין טענת ההתיישנות, וקובע את התיק לקדם משפט ליום 3.4.11 שעה 12.30.
ניתנה היום, י"ח שבט תשע"א, 23 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.