בנק לאומי רמת גן סניף הבורסה לעסקים 10743 נ' בהט ואח'

החלטה

עניינה של החלטה זו הוא בבקשות רשות להתגונן שהוגשו על ידי שתי קבוצות נתבעים כנגד תביעת הבנק התובע [ להלן: "הבנק" ] שהוגשה ב"סדר דין מקוצר".

הקבוצה ראשונה, נתבעים 1, 2, עזבון המנוח יצחק בהט ז"ל [ להלן: "יצחק" ] ואלמנתו, עורכת הדין [ שטרחה שלא להגדיר עצמה ככזו ] הגב' אביגיל בהט [ להלן: "עו"ד בהט"] חתומים על הסכם "לניהול חשבונות/פקדונות", נספח 1 לכתב התביעה [ ראה סעיף 10 לתצהירה של עו"ד בהט ].

לנתבעים 1, 2 [ להלן: "הלווים" ] נותר לפי כתב התביעה חוב לבנק ומכאן התביעה נגדם.

הקבוצה השנייה, הנתבעים 3 עד 6 [ להלן: "הערבים" ], ערבו כלפי הבנק לחובות הלווים, בערבויות מוגבלות בסכומים, בשיעור של -.20,000 $ כ"א כפי המסמכים המכותרים כ"כתב ערבות מתמדת ושיפוי מוגבל בסכום (נקוב בדולרים של ארה"ב)", נספחים 2 עד 4 לכתב התביעה [ להלן: "כתבי הערבות"].

אין הערבים מכחישים את חתימותיהם על כתבי הערבות כפי המפורט בסעיפי 6 הזהים של תצהיריהם התומכים בבקשת הרשות להתגונן שלהם.

באופן כללי, ניתן לומר כי טענות ההגנה שנשמעו מפי הנתבעים היו הטענות "הרגילות" ו "המקובלות" הנשמעות תדיר מפי חייבי כספים לבנקים וערביהם.

נתתי דעתי לכך במספר פסקי דין, שניתן כמובן למצוא אותם באתר "נבו" ואביא ציטוט מאחד מהם:

"...נראה לי שיש גבול לסבלנותו של בית המשפט לשמיעת טענות שניתן לסכמן כ"לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי, לא הבנתי, לא קראתי, לא הוקרא לי,לא סופר לי, לא הוברר לי, לא הוסבר לי" וזאת כאשר מדובר בטענות הנשמעות מפי אנשים מבוגרים, אשר ניהלו עסקים,לרבות חברה בע"מ, שנוהלה על ידי מר..., שאינו נתבע, אולם הוא המנהל של החברה המבקשת מס' 4 והוא ה"גורם המבין" (סעיף 1 לתצהירו בבקשה הראשונה, סעיפים 1 ו 8 לתצהירו בבקשה השניה); אותם אנשים מבוגרים, לרבות החברה הנ"ל, ניהלו במסגרת החשבונות הקודמים לא פחות משבעה חשבונות! שארבעה מהם מוגדרים כ"חשבון עסקי".ו

לא ניתן לקבל טענות ממין אלו מפי אותם אנשים; יש גם גבול לרמת הטיפשות שמוכן בית המשפט לייחס לנתבעים, בדרך כלל, ולמבקשים כאן, כאשר הם מבקשים ממנו לייחסה להם במסגרת ניסיונותיהם להתחמק ממילוי התחייבויות כתובות וחתומות על ידיהם [ בש"א 151964/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ . מוזס יצחק ואח' ,פורסם באתר "נבו" ].

לאור האמור לעיל, ניתן לבחון את הגנתה של עו"ד בהט.

לפי האמור בתצהירה, כלל לא היה אמור להיפתח החשבון בבנק [ שבו היו לה ולבעלה חשבונות אחרים ] אלא שהבנק היה אמור לתת ליצחק ולה הלוואה דולרית בסכום של -.200,000 $; במקום זאת פתח הבנק חשבון [שהיא כמובן חתומה על תנאיו – עורכת דין יש לזכור ] ובמסגרתו העמיד הבנק ללווים אשראי בסכום של למעלה ממיליון ₪ ואשראי זה נפרע בהלוואות חוזרות ומתחדשות עד שנת 2006.

יצוין כי האשראי גדל במשך הזמן והגיע לסכומים העולים כדי קרוב ל 1.5 מיליון ש"ח.

למאי נפקא מינא [ חוץ מהערבים, כפי שלהלן ] ? מובן שיש הבדל בין ריבית דולרית על סכום חד במשך שנה לריבית בגין אשראי משתנה בחשבון שקלי, כאשר החשבון מנוהל כך שנים הרבה.

מעניין לקרוא את האמור בהקשר זה בסעיף 11 לתצהיר עורכת דין בהט:

"לנו היה ברור, והובהר והוסבר לנו ברחל בתך הקטנה, כי אנו מקבלים הלוואה השווה -.200.000 $ וכי מדובר בהלוואה דולרית. מעולם עד שנת 2006 לא התעוררה השאלה ואני עוררתי אותה בשנת 2006, כפי שיפורט להלן"

לאמור; לפי עו"ד בהט, למעלה ממיליון שקל מסתובבים בחשבונה במשך למעלה מארבע שנים, נפרעים, חוזרים ומתקבלים כאשראי וחוזר חלילה והיא, חיה עם ההבטחה, כביבול, הנוגדת את החוזה עליו היא חתומה, ואינה מעוררת כל שאלה בנידון.

מחודש יולי 2005 [ ראה מכתבו של יצחק – במ/5 ] ועד להגשת התביעה בחודש מרץ 2010, היו יצחק ועו"ד בהט במגעים קבועים עם הבנק ומעולם לא עלתה הטענה בדבר השוני בין רצונם של הלווים ובין מעשי הבנק [ וראה המוצגים שלהלן ].

עורכת דין בהט טוענת כי הבנק לחץ עליה ועל יצחק מחד, ולא איפשר להם להעלות את הטענות הנ"ל מאידך; כך בעדותה בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 23 עד 30.

אלא שאלה הם דברי הבל, בלשון עדינה.