בנק הפועלים לא חזר "חיזור אגרסיבי" ולא פתה לקוחות ליטול סיכונים בלתי סבירים

בתי המשפט

פ ס ק - ד י ן

האם הבנק-התובע חיזר אחרי הנתבעים "חיזור אגרסיבי" בידיעה שמצבם הפיננסי לא טוב, והאם משום כך לא חלה על הנתבעים החובה להשיב  לבנק את יתרות החובה בחשבונות נשוא התביעה ?

זוהי השאלה שבמחלוקת.

1.         רקע עובדתי ודיוני

תביעה בסדר דין מקוצר, לתשלום סך של 402,274 ש"ח, בגין יתרת חובה בשני חשבונות עו"ש, שנפתחו בבנק הפועלים בע"מ, סניף הר חוצבים בירושלים: האחד - חשבון מס' 44447, שנפתח על שם הנתבעת 1 ביום 23/10/02 (להלן: "החשבון העסקי"), השני - חשבון מס' 7444 שנפתח ע"י הנתבע 2, הוא  מנהלה ובעליה  של הנתבעת 1, ביום 28/08/03  (להלן:  "החשבון הפרטי") .

הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, ולאחר שנחקרו על תצהיריהם, ניתנה להם (ע"י כב' הרשם א' פוני) רשות להתגונן (בש"א 8210/04). ביום 14/04/05 הגישו הנתבעים, בהסכמת ב"כ התובע, תצהיר מתוקן ,שנערך ע"י הנתבע 2,  אשר מהווה את כתב ההגנה  מטעם הנתבעים בתביעה דנן.

הן בבקשת הרשות להתגונן והן בתצהיר המתוקן שהוגש מטעמם, טענו הנתבעים, כי  טרם הגשת התביעה דנן, נרקם בינם לבין התובע הסדר תשלומים מפורט, שעיקרו " דחייה של התשלומים במשך שנה, ומיד עם תום השנה, פריסת התשלומים במהלך 4 שנים, באופן הבא: 5,000 ש"ח לחודש במשך השנה הראשונה, 7,000 ש"ח לחודש במשך השנה השניה, 10,000 ש"ח לחודש במשך השנה הרביעית, והיתרה במשך השנה החמישית, בתשלומים חודשיים שווים" (ס' 27 לכתב ההגנה).

התובע, לעומת זאת,  הכחיש קיומו של הסכם מחייב כאמור,  הן משום שלטענתו " לא היתה הבנה או גמירות דעת בין הצדדים" והן משום שמאז אותה פגישה,  בה "נרקם" כביכול אותו הסכם, לא שילמו לו הנתבעים, לדבריו,  ולו אגורה שחוקה  על חשבון חובם (ע' 4 ש' 10-13 לסיכומי ב"כ התובע בבש"א 8210/04).  

עם זאת, בישיבת קדם משפט מיום 18/04/05, בעקבות טענת ב"כ הנתבעים: " כל מה שאנו  מבקשים שיתנו לנו לשלם בהתאם להסכם פשרה שכבר נסגר" (ע' 2 ש' 19-20), הודיע ב"כ התובע, כי למרות שהסדר מסוג זה מעולם לא גובש לטענת התובע בין הצדדים-  הרי ש" משקולים של הגינות וחסכון בזמן" מסכים התובע להצעה, ומבקש כי " תיקבע סנקציה מקובלת, לפיה אם לא יעמדו [הנתבעים-י.מ.] בהסדר, יועמד כל החוב לפירעון מידי, לרבות הוצאות שייקבעו לפי שקול דעת בית המשפט" (ע' 3 ש' 6-11). 

אלא, שאז טענה ב"כ הנתבעים, למרבה הפלא,  כי היא מתנגדת,  שכן  הסכמתם של הנתבעים מתייחסת, לדבריה, לאכיפה של  הסכם הפשרה  מחוץ לכותלי בית המשפט,  אך לא לאכיפתו על ידי מתן  תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים במסגרת התביעה דנן , ובלשונה:

" זו לא הדרך. אנו לא רוצים פסק דין... ההתנגדות שלי היא פשוט מאוד עקרונית. אם אני אסכים כאן למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה , אנחנו כאן מכשירים מעשים שלדעתנו אינם כשרים- פניה לבית המשפט בחוסר תום לב . ההצעה שלנו היתה לחזור  להסכם מחוץ לכתלי בית משפט... ההבדל הוא שלאחד יש תוקף של פסק דין ולשני אין תוקף של פסק דין.." (ע' 3 ש' 16 - ע' 4 ש' 3).

לא אכחד, כי התקשיתי לרדת לסוף טענתה הנ"ל של  ב"כ הנתבעים, ועל כן הוריתי, בשלב זה, על הכנסתו של הנתבע 2 ללשכה,  לצורך חקירה קצרה, בדבר הסכמתו לקיים את הסכם הפשרה שלטענתו גובש. ואולם, מסתבר כי הנתבע 2 חזר, באופן מתפתל ומתחמק, על טיעוניה המשפטיים של באת-כוחו, כפי שניתן להתרשם  מהתשובות אשר השיב לשאלות בית המשפט בהקשר זה:

            "ש: למה אתם לא מסכימים  לזה שהוא מסכים לזה ?

ת: זו פעם ראשונה שאני שומע שהוא מסכים... יכול להיות שאפשר לדבר עם הבנק ולנהל איתם משא ומתן מחודש .

ש: למה משא ומתן מחודש ? ... יש לפני תביעה, אתם טוענים שזה מה שסיכמתם והוא מסכים כרגע. למה אי אפשר להסכים ?

ת: אני חושב  שזה קטע משפטי שאני לא יכול להיכנס אליו.