החלטה
העניין שבפני, בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני תובענה אשר הוגשה כנגדו, בסדר דין מקוצר.
במסגרת ההליכים בתובענה זאת, הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן, על ידי הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו, ובמסגרתה הודה הנתבע בקבלת האשראי הבנקאי הנטען, וכן הודה בקבלת ההלוואה אשר נזכרת בכתב התביעה.
טענת ההגנה היחידה אשר נטענה בהקשר זה, היתה כי לטענת הנתבע, התובע הכריח אותו לפתוח חשבון בנק ולקבל אשראי, וכי פקידי הבנק העלו בפני הנתבע דרישות בלתי סבירות.
את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).
כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "
על המבקש רשות להתגונן להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש הוא, ורק הוא, כתב הגנה בתיק (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ מב(1) 721).
בע"א 2242/10 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 21/12/2011 [פורסם במאגר "נבו"] חזר לאחרונה בית המשפט העליון ואישר את ההלכה בעניין זה, וקבע כי: "...המבקש רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות בתצהירו, ועליו לציין את פרטי העובדות שעליהן מבוססות טענות ההגנה שלו. זאת בהתאם לכלל שעל המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו"
טענות ההגנה, אינן סבירות בהקשר זה, ואין בהן יותר מאשר "הגנת בדים". התובע קיבל את האשראי, מודה בקבלת האשראי ובקבלת ההלוואה, ואף מציין כי אכן היו חריגות ממסגרת האשראי, אולם הן לא היו ניכרות. בכך אין הגנה בפני התובענה, אלא מדובר בהודאה כמעט מוחלטת בחבות.
מוסיף הנתבע ומציין, כי הוא מצהיר שהסכומים הנטענים אינם נכונים, ואולם למעט אמירה סתמית זאת, אין הפניה קונקרטית לפעולה אחת בחשבון הבנק, המוכחשת, ואין אמירה קונקרטית אחת שיש לה תימוכין, אלא הדברים נאמרים בעלמא, מוטחים לחלל האוויר. אציין כי לנתבע היתה שהות להגיש חוות דעת חשבונאית מטעמו (ביום 11.4.2012 הוגשה בקשת הנתבע להארכת המועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן. ביום 6.5.2012 הוגשה בקשה נוספת למתן רשות להתגונן. שתי הבקשות נענו בחיוב, כך שלנתבע היתה השהות לדאוג לערכית חוות דעת שכזאת) , ואי הגשתה של חוות דעת, מלמד ביתר שאת על היעדר כל טענה של ממש.
לפיכך, דינה של הבקשה למתן רשות להתגונן, להידחות לגופה.
למעלה מן הצורך, אתייחס אף לפן הדיוני.
הבקשה נקבעה לדיון בפני, ליום 17.7.2012. ביום 15.7.2012 הוגשה על ידי הנתבע בקשה לדחיית מועד הדיון. אציין כי הבקשה הוגשה ללא עמדת הצד שכנגד, ואף שלא בהתאם לנוהל הגשת בקשה לדחיית מועד דיון, וחרף האמור, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה, ולדחות את המועד הדיון ליום 19.7.2012.
במסגרת הדיון אשר נקבע בפני, התייצב אך ורק ב"כ התובע, ומסר כי שוחח ביום באתמול עם הנתבע, והנתבע הודיע כי לא יגיע לדיון וכי אין לו כל כוונה להגיע. בסופו של דבר, המתין ב"כ התובע זמן ממושך לאחר המועד שהיה קבוע לדיון, ובהיעדר התייצבות הנתבע, מסר הודעתו בפני. אציין כי אין ספק שהנתבע היה מודע לקיום הדיון, אף אם לא היה משוחח עם ב"כ התובע, שכן מועד הדיון נקבע במסגרת החלטה בבקשה לדחיית מועד הדיון אשר הוגשה על ידי הנתבע עצמו, ואף אם לא קיבל זימן, חזקה שידע, ולכל הפחות, חובה עליו היה לברר את מועד הדיון הנדחה.
בנסיבות העניין, גם אם לא היתה נדחית הבקשה לגופה (כמפורט לעיל), דינה של הבקשה היה להידחות על פי הוראות תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה למתן רשות להתגונן – נדחית.
ב"כ התובע יגיש פסיקתא מתאימה לחתימה, לאור דחיית הבקשה. במסגרת הפסיקתא כאמור ייפסק אף שכה"ט בגין ההליך שהיה מיותר לחלוטין, הדחיות והארכות המועד אשר לא נצלו כלל, וכן העובדה כי הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו, בחר שלא להתייצב לדיון, מבחירה וביודעין .
ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.