בנק דיסקונט חולון סניף סוקולוב 11049 נ' מזרחי ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנתבע 2 (להלן – המבקש) לביטול פסק דין שניתן ביום 28.5.13 בהעדר בקשת רשות להתגונן. הבקשה הוגשה ביום 11.7.13, המשיב הגיש תגובה, במסגרתה התנגד לבקשה, ואציין כי המבקש לא ניצל את זכותו להגשת תשובה.

בתמצית יאמר, כי בכתב התביעה נטען שהמבקש והנתבע 1, אחיו, ירשו את אימם המנוחה, גב' אור שושנה (להלן - המנוחה), אם כי לא צוין מהו חלקו של כל יורש.

עילת התביעה מבוססת אך ורק על היות הנתבעים יורשי המנוחה, כאשר נטען שהמנוחה חבה למשיב סך של 66,633 ₪ בשל יתרת חובה בחשבון שניהלה אצלו.

בבקשה טוען המבקש, כי לא התגונן מפני התובענה בשל כך שהמשיב נקט כנגדו וכנגד בני משפחתו הליך הוצל"פ נוסף בתיק 01096521-31, והוא סבר בטעות כי מדובר באותו הליך, סברה שהופרכה כאשר קיבל לידיו את פסק הדין.

לגוף העניין, טען המבקש מספר טענות, שעיקרן כדלקמן:

א. המשיב תובע את אותו חוב פעמיים, הן בתביעה הכלולה בתיק ההוצל"פ שצוין לעיל, שנושאה הוא חוב בגין הלוואה שנטלה המנוחה מהמשיב, אשר לה ערבו בני משפחה אחרים, והן בתביעה זו, שכן אותו סכום הלוואה כלול בחוב נשוא חשבון הבנק של המנוחה.

ב. המבקש טוען כי אינו חייב יותר ממחצית החוב, שכן ירש רק 50% מעזבון המנוחה.

ג. לערבים להלוואה, אשתו ובנו, קיימת זכות לפרוע את מחציתה, כאמור בהסכם ההלוואה, זכות שנמנעה מהם ע"י המשיב.

ד. המשיב לא הביא לידיעת ביהמ"ש את הגשת התביעה הנוספת כנגד הערבים כאמור בגין ההלוואה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, סבורני כי דינה להתקבל.

לא ברור האם איחר המבקש בהגשת הבקשה, שכן אין אינדיקציה במחשב ביהמ"ש, מתי הומצא לו פסק הדין. ברור כי חלפו כחודש ומחצה מיום מתן פסק הדין (ואזכיר כי המועד להגשת הבקשה הינו 30 ימים מקבלת פסק הדין). בהעדר אינדיקציה כאמור, ובהעדר טענה סותרת, ההנחה הינה לטובת המבקש כי הגיש את הבקשה במועד.

המבקש אינו מכחיש כי קיבל את כתב התביעה, ולכן ברור כי מדובר בבקשה לביטול שלא מחובת הצדק, אלא בקשה שבשיקול דעת בית המשפט.

ההלכה הפסוקה קובעת כי בבקשה לביטול פסק דין, יש לבחון את המחדל לאי הגשת בקשת הרשות להתגונן וכן את סיכויי הגנתו של המבקש, כאשר הדגש הינו על הענין האחרון. ראה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית, עמ' 371-372 והאסמכתאות שם.

תחילה לסיבת המחדל. בתגובה נטען כי ביום 21.4.13 הומצאה התביעה לידי אשת המבקש. אין הכחשה מצד המבקש בעניין זה, אלא טענה כי בשל ההליך הנוסף, הוא טעה לחשוב שמדובר באותו הליך. על פניו לא מדובר בזלזול בהליך השיפוטי, אלא בטעות רשלנית שהובילה את המבקש למסקנה מוטעית שגרמה לאי ההתגוננות.

ולגוף הענין. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, הטענות בדבר הליך כפול, ובדבר זכויות בני משפחת המבקש שאינם נתבעים בהליך זה, נראות כמוקשות ובעייתיות. על פניו נקראה כי זכותו של המשיב לתבוע את הערבים להלוואה בהליך נפרד וכן את היורשים של המנוחה בגין החוב בחשבון הבנק ובלבד שאוות סכום לא ייגבה פעמיים.

יחד עם זאת, הטענה כי המבקש ירש מחצית עזבון המנוחה בלבד, ומשמעותה, הינה טענה שאותה יש לבדוק לאשורה.

בהקשר זה ראוי להפנות להוראות סעיפים 126-134 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. כך למשל, סעיף 126 המגביל את אחריות היורשים לחובת העיזבון, עד לחלוקת העיזבון, לנכסי העיזבון בלבד.

כך למשל, סעיף 128, המאפשר נשייה ביורש עד שווי העיזבון כולו בתנאים מסוימים, לרבות ידיעתו אודות החוב. כך למשל, סעיף 133 המאפשר פטור מאחריות במקרים מסוימים.

ובעיקר, סעיף 131 הקובע כי יורש אחראי לחובות עיזבון "כדי שוויו של מה שקיבל מהעיזבון היורש במנה".