בני המשפחה לא התגוררו עם הזכאית לפני פטירתה - לא יוכרו כ"דייר ממשיך"

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיאה צור) בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת"מ 856/06 מיום 18.2.07.

רקע

ב.        המערערת 1 היא בתם של לאזוז וקנין עליו השלום, אשר נפטר ביום 14.5.90, ועיזה וקנין עליה השלום, אשר נפטרה ביום 19.5.01 (להלן המנוחה). ביום 26.8.68 נחתם בין המשיבה 2 (להלן עמידר או המשיבה) למנוחה הסכם להשכרת דירה ציבורית בבית שמש, בה התגוררו המנוחה ובעלה עד למועד פטירתו של האחרון, ולאחר מכן המשיכה המנוחה להתגורר בה עד למועד פטירתה. בשנת 2002 הגישו המערערים בקשה להכרה כ"דייר ממשיך" כמשמעו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח -1998 (להלן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי). בהחלטה מיום 19.3.02 דחתה ועדת האיכלוס העליונה של משרד השיכון והבינוי (להלן ועדת האיכלוס או הועדה) את בקשת המערערים כי יוקנו להם זכויות חוזיות בדירה כ"דייר ממשיך", בנימוק שלא התגוררו בדירה שלוש שנים לפחות ברציפות לפני פטירת המנוחה כדרישת החוק. ערעור שהוגש לועדה ציבורית נדחה ביום 27.5.02. עניינם של המערערים הובא בשנית לדיון בפני ועדת האיכלוס העליונה, וזו החליטה ביום 29.6.04 כי המערערים אינם זכאים לרכוש זכויות בדירה, שוב - מהטעם שלא גרו בה שלוש שנים לפני פטירת המנוחה. ביני לביני (ביום 27.1.04) הגישה עמידר תביעה לבית משפט השלום בבית שמש לפינוי וסילוק ידם של המערערים מהדירה (ת.א. 1017/04). ביום 30.12.04 התקבלה התביעה (מפי השופט רון).

ג.        ביום 2.3.05 הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עת"מ 277/05) כלפי החלטת ועדת האיכלוס העליונה מיום 29.6.04. ביום 10.3.05 הגיעו הצדדים להסכמה שנוסחה כדלקמן:

"בהמלצת בית המשפט, הגענו להסכמה, לפיה אם תהיה בידי העותרים ראיה מבוססת חדשה, שלא היתה לפני הרשות (תצהיר של רופאת המשפחה שטיפלה במנוחה) שבה יש לכאורה עדות לכך כי העותרים או העותרת התגוררו יחד עם המנוחה ברציפות כי אז יוכלו העותרים לחזור ולהציג את הראיה בפני הועדה העליונה. מוסכם כי אם יהיו בידי העותרים ראיות נוספות, יוכלו גם אותם להציג בפני הועדה.

מוסכם כי כל טענות הצדדים תישמרנה.

מוסכם כי הצדדים יגישו בקשה מוסכמת, לבית משפט השלום לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה של הועדה העליונה.

עוד מוסכם כי תנאי לכל האמור לעיל כי העותרים יגישו את בקשתם לועדה העליונה, תוך 30 יום מהיום. בכפוף לכך מוסכם כי העתירה תימחק ללא צו להוצאות."

בעקבות זאת, ביום 18.7.05 בחנה ועדת האיכלוס העליונה בשלישית את בקשת המערערים - והחליטה לדחותה.

ד.        כלפי החלטה זו הוגשה עתירה (עת"מ 976/05) לבית המשפט לעניינים מינהליים. גם במקרה זה הגיעו הצדדים להסכמה:

"עניינם של העותרים יוחזר לועדת האיכלוס העליונה על מנת שתבחנה פעם נוספת טענות העותרים כי הם התגוררו עם אם העותרת בדירה תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתה, ולפיכך כי הם עונים להגדרת 'דייר ממשיך' בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ט-1998 ובנהלי המשיב".

ביום 7.6.06 החליטה ועדת האיכלוס העליונה לדחות את הבקשה, מאותו טעם בגינו נדחו בקשותיהם הקודמות של המערערים. כלפי החלטה זו הוגשה העתירה נשוא הערעור.

פסק דינו של בית המשפט קמא

ה.        בית המשפט לעניינים מינהליים דחה ביום 18.2.07 את עתירת המערערים, וקבע כי בחינת הראיות המינהליות שעמדו בפני ועדת האיכלוס מלמדת, כי החלטתה היתה מושתתת על תשתית עובדתית ראויה ומבוססת היטב. בין יתר הראיות שעמדו בפניה היו ביקורים (דו"חות מעגל כדרך שהדיווחים על הביקורים מכונים) שערכה עמידר במספר מועדים בדירת המנוחה; תמצית רישום של משרד הפנים המעלה כי החל מיום 14.5.98 ועד ליום 22.8.01 התגוררו המערערים במושב זנוח, וממצאי חקירה שנערכה ב-2005, המעלים כי המערערים עברו להתגורר בדירה לאחר פטירת המנוחה. כן נדחתה, בהקשר זה, טענת המערערים שבדו"ח חקירה מיום 11.3.99 לא צוין מתי נערך הביקור, ומשכך יכול וקיים פער בין מועד עריכת הביקור להנפקת הדו"ח.

ו.        בהתאם להסכמה בעת"מ 277/05 הגישו המערערים לוועדה תצהיר של רופאת המשפחה ד"ר זווין, שטיפלה במנוחה עד ליום מותה, ממנו עולה כי המערערת התגוררה עם המנוחה במועדים הרלבנטיים, וכן תצהיר של מר אדרי סימון, בעבר (ראשית שנות התשעים) מנהל סניף עמידר בבית שמש. בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים צוין כי מדו"ח חקירה מיום 15.5.06 עולה שד"ר זווין הכחישה כי חתמה על תצהיר כלשהו בפני עורך דין, ובאשר למגורי המערערת עם המנוחה מסרה כי המערערת נכחה בדרך כלל בעת ביקוריה אצל המנוחה, אך אין היא יודעת אם התגוררה עמה. עוד מסרה, כי על פי הידוע לה התגוררה המערערת עם אמה עד לנישואיה. אשר לתצהירו של מר סימון קבע בית המשפט, כי מדובר בתצהיר סתמי שאינו מתייחס למגורי המערערת, מה גם שמדובר במי שסיים את תפקידו כעשר שנים לפני פטירת המנוחה. לכך הצטרפה גם חקירה נוספת שנערכה על ידי עמידר במאי 2005 לפיה המערערים לא התגוררו עם המנוחה קודם לפטירתה.

ז.        באשר לטענת המערערים כי מאחר שהדירה נשוא הערעור היא דירה כפולה, ייתכן שהחוקרים ביקרו בדירה אחת ולא בשנייה בה התגוררו המערערים - קבע בית המשפט כי מדובר בטענה עובדתית חדשה, המנוגדת לתצהיר שהוגש על ידי אחיותיה של המערערת ביום 11.3.01, בו לא נזכרו כלל מגורי המערערים בדירה. עוד צוין כי תמצית הרישום ממשרד הפנים, המעידה על מגורים במושב זנוח בתקופה הרלבנטית, מהוה ראיה מבוססת בדבר מקום מגוריהם של המערערים, בפרט כאשר נערכו שינויים בכתובת ביוזמתם; ובכך ענו הן על המבחן האובייקטיבי של הרישום בפועל, והן על המבחן הסובייקטיבי המעיד על כוונתם להעתיק את מקום מגוריהם. בהקשר זה נדחתה הטענה כי תמצית הרישום היא של המערער בלבד, ועל כן אינה מעידה על מגורי המערערת, שכן המערערים לא העלו טענה כי חיו בנפרד, ואף המערערת מאשרת במכתבה למשיב כי שינתה את כתובתה למושב זנוח. באשר לטענתה כי העתקת הכתובת לזנוח נעשתה כדי לרכוש הטבה כלכלית, הוטעם כי היה על המערערים להביא בחשבון שהם עלולים לאבד את זכויותיהם. בהתייחס למזכר של עמידר מיום 23.6.02 לגביו נטען כי הוא מעיד שהמערערת התגוררה בדירת המנוחה, ציין בית המשפט כי "מדובר במזכר פנימי בלתי ברור על פניו, שלא נמצא בתיק עמידר" (עמ' 17), וכי אינו מהוה ראיה לכך שהמערערים התגוררו בדירה במועדים הרלבנטיים.

ח.        נקבע איפוא, כי החלטת הרשות מבוססת כדבעי על התשתית העובדתית שנפרשה בפניה, ואין מקום להתערבות נוספת. גם טענותיהם של המערערים כי לא ניתנה להם זכות שימוע נדחו, שכן המערערים היו מיוצגים בבית המשפט, וניתנה להם אפשרות לשטוח את מלוא טענותיהם במסגרת הגלגולים השונים ולהציגן בפני ועדת האיכלוס. כך גם נדחתה טענתם, כי לא ניתנה להם אפשרות לעיין בחומר הראיות שהוצג בפני ועדת האיכלוס, שכן דבר זה תוקן בעקבות ההליכים שהתנהלו בבית המשפט, תוך שניתנה למערערים כאמור אפשרות להציג את מכלול טענותיהם, ובכלל זה התייחסותם לראיות שעמדו בפני הועדה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את הטענה כי נפלו פגמים בעבודת הועדה בכך שהסתייעה בחקירות של גוף אחר. נאמר כי על הועדה לקבל החלטה בעניינים הטעונים הכרעתה על בסיס תשתית עובדתית מבוססת, ולצורך כך רשאית היא לבחון את המצב העובדתי באמצעות בדיקות או חקירות, אולם אינה חייבת לעשות זאת בעצמה, ורשאית היא להיעזר לצורך כך באחרים; כן לא היה עליה לאפשר חקירות עדים. באשר לטענת המערערים כי על בית המשפט לשמוע עדים ולאפשר חקירות נגדיות, ציין בית המשפט שאינו משמש כערכאה דיונית אשר תפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים שבין הפרט לרשות; בית המשפט המינהלי מפעיל את עילות הביקורת המינהליות, ואין הוא יושב כבית משפט המכריע בסכסוכים אזרחיים.

טענות המערערים