החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) מיום 4.11.13, לדחות את בקשת המבקש-התובע להשית את תשלום מלוא שכר טרחתו של מומחה שמונה מטעם בית המשפט על המשיב-הנתבע.
אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: המבקש הגיש נגד המשיב, רופא שיניים במקצועו, תביעת נזקי גוף, בטענה כי הלה טיפל בשיניו באופן רשלני וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. לנוכח הפערים שבין חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, הודיע בית המשפט כי בכוונתו למנות מומחה מטעם בית המשפט וביקש את התייחסות באי כוח הצדדים לאפשרות זו. ב"כ המבקש לא התנגד למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אך ביקש לשמור על חוות הדעת מטעמו. כן ביקש הוא, כי שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט יושת על המשיב. עמדת המשיב הייתה, כי אין מקום להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בטרם חקירת המומחים מטעם הצדדים.
בהחלטה מיום 1.7.13 הורה בית המשפט על מינוי פרופ' מרטין גרוס כמומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיניים ושיקום הפה. בית המשפט הורה, כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בשכר טרחתו של המומחה, בסך 5,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, כמו גם בעלות כל בדיקת עזר שתידרש, וזאת כמימון ביניים. בהמשך לכך הגיש המבקש בקשה להשית את מלוא שכר טרחת המומחה על המשיב, וזאת בטענה לקשיים כלכליים משמעותיים, שנגרמו בין היתר בשל מצבו הבריאותי. המשיב התנגד לבקשה וטען, כי אין היא מגלה פרטים מספיקים לצורך בחינת מצבו הכלכלי של התובע. לחלופין עתר המשיב לביטול מינוי המומחה מטעם בית המשפט. בהחלטה מיום 4.11.13 קבע בית משפט קמא, כי אין הצדקה לפטור את המבקש מתשלום חלקו בשכר טרחת המומחה. בית המשפט מצא, כי לא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה את השתת מלוא ההוצאה על המשיב, ואף ציין כי ניהול הליך משפטי כרוך בהוצאה, שיש להביאה בחשבון.
מכאן בקשת רשות הערעור, אשר בגדרה טען המבקש, כי עלויות שכר טרחת מומחה רפואי מטעם בית המשפט אינן מסוג ההוצאות המשפטיות שיש להביאן בחשבון, כיוון שאין מדובר בהוצאה מתחייבת בניהול תביעה. לגישתו, רק במיעוט תביעות הרשלנות הרפואית נזקקים בתי המשפט לחוות דעת של מומחה מטעמם, וגם זאת רק לאחר שלב חקירת המומחים מטעם הצדדים. המבקש הוסיף, כי אינו מסוגל לגייס את הכספים הנדרשים לתשלום מחצית שכר טרחת המומחה, בשל מצבו הבריאותי והכלכלי. הותרת החלטת בית משפט קמא על מכונה תפגע, כך נטען, בזכות הגישה של המבקש לערכאות, כיוון שהיא תוביל למחיקת תביעתו, מבלי שזכה ליומו בבית המשפט. לעניין התשתית העובדתית בדבר מצבו הכלכלי טען המבקש, כי מהאסמכתאות שצירף עולה, כי נכון ליום 24.9.09 מסתכמים חובותיו בסך העולה על 150,000 ₪; כי צורף תצהיר כי נוכח חובותיו אין הוא רשאי לפתוח חשבון בנק, ועל כן לא הוצג תדפיס בנק; וכן כי אין ביכולתו לגייס כספים מקרובי משפחה או חברים. נטען, כי די באלה כדי להוות את התשתית הדרושה לקביעה בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, בפרט כאשר הוא לא נחקר על תצהירו. המבקש הוסיף, כי המשיב מיוצג בוודאי על-ידי חברת ביטוח, שמהווה "כיס עמוק" ובמצב זה יש הצדקה להשתת מימון הביניים עליו. לגישתו, גם בחינת סיכויי הצלחת התביעה מצדיקים השתת מלוא שכר טרחת המומחה על המשיב.
אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתשובה.
ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הנוגעות לאופן בירור התובענה ולסדרי הדין, אלא אם כן נגרם עיוות דין אשר לא ניתן יהיה לתקנו אף במסגרת ערעור על פסק הדין. "בנושאים אלה מסור שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית, והאפשרות שערכאת הערעור היתה מגיעה להחלטה שונה, אילו היא דנה בתיק, אינה מספיקה כדי להצדיק מתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה" (רע"א 4799/12 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (פורסם במאגרים, 8.8.12)).
החלטת בית משפט קמא בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, ובדבר השתת תשלום שכר טרחתו על הצדדים בחלקים שווים, התקבלה עוד ביום 1.7.13. החלטה זו נופלת בגדרי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בדבר עצם מינוי מומחה מטעמו, לרבות עיתוי ההחלטה על המינוי (ראו: שם, בפסקה 7). המבקש לא ביקש לערער על החלטה זו. רק לאחר חלוף המועד שנקצב בהחלטה לתשלום שכר טרחתו של המומחה הגיש המבקש בקשה לפוטרו מתשלום שכר טרחת המומחה, מפאת מצבו הכלכלי והבריאותי. בקשה זו נתמכה בתצהירו ובמסמכים בודדים משנת 2010 אודות חוב לבנק דיסקונט ולעיריית ירושלים. המבקש לא צירף תלושי שכר כלשהם, פירוט עדכני מלשכת ההוצאה לפועל בדבר היקף חובותיו, פירוט בדבר תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי, ככל שישנם, ואף לא הצהיר דבר באשר להיקף רכושו. גם הטענות בדבר מצבו הרפואי לא נתמכו במסמך כלשהו. במצב זה, לא עמד המבקש בנטל להראות שאין באפשרותו לממן את מחצית שכר טרחת המומחה, ואין לומר כי נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא, כי לא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה את קבלת בקשתו. בפרט אמורים הדברים כאשר לא מצאתי בסיס בתיק בית משפט קמא להנחת המבקש, כי המשיב מיוצג על-ידי חברת ביטוח.
כיוון שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת בדבר מצבו הכלכלי של המבקש, לא נפלה "טעות" באופן הפעלת שיקול הדעת על-ידי בית משפט קמא, המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור, ודין בקשת הערעור – להידחות.
מובן, כי לנוכח הקשיים שהמבקש העלה בתצהירו, ולנוכח הסכמת הצדדים להשהות את מינוי המומחה מטעם בית המשפט עד לאחר דיון בתחשיבי הנזק שהוגשו (ראו: עמדת המשיב בסעיף 8 לתגובה מיום 10.10.13; ועמדתו החלופית של המבקש בסעיף 57 לבקשת רשות הערעור), פתוחה בפני בית משפט קמא הדרך לקבוע את סדרי המשך הדיון, כפי שימצא לנכון.
בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות והערבון יושב לידי מפקידו.
ניתנה היום, ב' אדר ב תשע"ד, 04 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.