בן סימון נ' דוידיאן ואח'

פסק דין

תביעה לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין, בשל הסגת גבול, מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969.

התובעת הינה בעלת זכויות בנחלה הידועה כנחלה 42 במושב זרעית (להלן:"המושב"). הנתבעים הינם בעלי הזכויות בנחלה 41 שחלקה א' שלה גובלת בחלקה א' של נחלת התובעת (להלן יקראו החלקות:"המגרשים").

זכויותיהם של בעלי הדין בנחלות בכלל ובמגרשים בפרט, ניתנו להם מכח "ההסכם המשולש", הסכם משבצת תלת שנתי, אשר נחתם מדי שלוש שנים בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב.

לטענת התובעת, פלשו הנתבעים אל שטח המגרש שלה, בשנת 2004, עת בנו מחסן שכ- 18 מ"ר משטחו מצויים במגרש שלה. בניית המחסן נעשתה, לטענתה, ללא היתר בניה, וללא הסכמת המושב. התובעת פנתה אל הנתבעים בדרישה לסלק את הפלישה, אך לא נענתה. מאז המשיכו הנתבעים להסיג את גבולה מדי פעם באמצעות בנית גדר או שתילת גדר חי.

בחודש ספטמבר 2010 פלשו שוב הנתבעים אל מגרשה, באמצעות בניית גדר מפח, הנוגסת במגרשה בשטח של כ- 54 מ"ר נוספים.

זמן מה לאחר בנית הגדר, משהתקבל מכתב התראה מבא כוחה, הסירו הנתבעים חלק מהגדר, אך תשתית הבטון והברזל שלה נותרה במקומה.

לטענת הנתבעים, לא הסיגו את גבולה של התובעת. המצב העובדתי הקיים כיום בשטח, הוא זה הקיים מאז הקמת המושב, שכן כבר אז נקבעו הגבולות בין הנחלות על פי שעוני המים. מיקומו של שעון המים הוא הקובע את הגבול בין הנחלות, לטענתם.

עוד טוענים הנתבעים, כי בשנת 1994 נערכה בישוב מדידה חדשה, שעל פיה הוזזו הגבולות כך שנוצר מצב חדש בו כל שכן "חדר" במעט לשטחו של השכן. בסמוך למועד שמיעת הראיות, ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי תוכנית מתאר חדשה שאושרה, ותוכנית חלוקה שהציגו, מכשירים את אותו מצב שנוצר, ולמעשה מאיינים את הסגת הגבול הנטענת. בקשתם נדחתה.

אין חולק, כי לאחר הגשת התביעה, ואף לאחר הגשת חוות הדעת מטעם התובעת, פורסמה בילקוט הפרסומים מספר 6508, בתאריך 4.12.12 הודעה על אישורה של תוכנית מתאר חדשה החלה על המושב, תוכנית שמספרה ג/19864.

לטענת הנתבעים, מאיינת התוכנית את עילת התביעה, שכן על פי גבולות המגרשים כפי שהם משורטטים בתוכנית ג/19864, לא קיימת הסגת גבול מצד הנתבעים אל מגרשה של התובעת.

לטענת התובעת, אין בכוחה של תוכנית מתאר לשנות את גבולות המגרש, כפי שהוקצה לה,

ולפיכך, אין לתוכנית החדשה כל השלכה על עילת התביעה.

דיון:

התובעת העידה כי המחסן נבנה בשנת 2004 לערך, ולא לפני כ- 20-30 שנה, כטענת הנתבעים (בעמוד 14 לפרוטוקול שורה 14).

הנתבעת העידה, כי עוד בשנת 1970 היתה במקום סככה, וכי סגרו את הסככה לשם גידול פטריות עוד בשנת 1982 ולא בשנת 2004 כפי שטוענת התובעת (בעמוד 24 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הנתבעת לא העידה כי המחסן נבנה אז. תצהירה מעורפל בנקודה זו, ויוצר ספק לגבי הזהות בין אותה סככה לבין המחסן.

עדותה של התובעת מהימנה בעיני, ובשל אותו ערפול בעדויותיהם של הנתבעים אני מבכרת את עדות התובעת על פניהן.

מכל מקום, אף אם המחסן נבנה לפני שנת 2004, לא חלה התיישנות על תביעת התובעת.

נפסק זה מכבר כי הסגת גבול במקרקעין הינה עוולה מתמשכת. רואים את עילת התביעה כמתחדשת מיום ליום, ולפיכך אינה מתיישנת. ראו: ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ פ"ד לז(3) 122).

אין בפי הנתבעים טענה לפיה המחסן והגדר נבנו כדין. לא הוצג היתר בניה, ולפיכך לא הוכח כי המבנה נבנה על פי היתר כדין, ובהסכמת המושב, האמור לחתום על תוכניות בניה.