בן-חמו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ח.פ. 520024647

החלטה

בפני בקשה להתיר למבקש (התובע) להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה מיום 7.9.11 וזאת לפי הוראת סעיף 6ב. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ולמנות מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי ובתחום הפסיכיאטרי (להלן: "הבקשה").

עובדות המקרה

המבקש, יליד 1984, היה בכל המועדים הרלוונטיים מנהל תיקי לקוחות בחברת פלאפון והוא נפגע בתאונת דרכים ביום 4.5.10, ובגינה סבל מכאבים בעיקר בגב, בכתף, בצוואר ובראש.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה והמשיב נבדק על-ידי ועדה רפואית מטעם המל"ל ענף נפגעי עבודה (להלן: "הועדה") ביום 16.8.11 אשר קבעה, כי בעקבות התאונה נגרמה למשיב נכות זמנית בשיעור 30% מיום 4.8.1010 ועד ליום 31.10.10 וכן נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.11.10 עד 28.2.11. ביום 7.9.11 קבעה הועדה, כי למבקש לא נותרה נכות צמיתה.

המבקש הגיש ערר על החלטת הועדה והוא נבדק על ידי הועדה הרפואית לעררים ביום 22.11.11 אשר קבעה כי למבקש נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% לפי תקנה 35 (1)(א-ב).

נימוקי הבקשה

מהתיעוד הרפואי עולה כי מאז התאונה ובאופן רציף יש תיעוד ממנו נלמד, כי המבקש סובל מכאבי גב, הרגשת נימול בידיים וברגליים, פריצת דיסק וקרע בכתף השמאלית וזאת כתוצאה מהתאונה. כמו כן, ההבדלים המשמעותיים בין קביעות הועדות השונות, בגין נכותו הזמנית לבין נכותו הצמיתה, הינו סיבה להתיר לו להביא ראיות לסתור.

אחוזי הנכות שנקבעו למבקש נמוכים נוכח פגיעתו האורטופדית המשמעותית, לטענתו מהפגיעה כפי שהיא משתקפת בחומר שצורף.

עוד טען המבקש (סעיף 19 בבקשה), כי הועדה שבדקה אותו ביום 7.9.11 הייתה מורכבת מאורטופד אחד (כפי הנראה הכוונה הייתה לפסיכיאטר אחד – א.מ.ג), לא המתינה עד לקבלת מלוא הטיפולים במרכז לבריאות הנפש ולא התייחסה כלל לאבחון הנוירופסיכולוגי שהמבקש עבר על ידי המוסד לביטוח לאומי.

בפני הועדה לעררים, ציין המבקש כי מרכז לבריאות הנפש אליו פנה לקבלת טיפול היו שביתות ועיכובים ועל כן לא היה באפשרותו להתחיל טיפול פסיכולוגי רציף, למרות המלצה מפורשת של הפסיכיאטר המטפל.

לטענתו, שגתה הועדה כשדחתה את הערר בגין נכותו הפסיכיאטרית כשקבעה, כי המבקש סבל מעודף משקל עוד לפני התאונה וכי הפסיכיאטר שבדק אותו קבע שאין עדות ל-PTSD אלא מצב של הפרעה הסתגלותית בעוצמה קלה, וזאת משום שמאז התאונה בשל כאביו הוא נמנע מלעשות פעילות ספורטיבית כפי שנהג לעשות לפני ועל כן השמין באופן קיצוני והוא הפך עצבני, פוטר מעבודתו וחברתו עזבה אותו בשל מצב רוחו הדיכאוני, כך שהתאונה שינתה את כל מסלול חייו.

הועדה לעררים שדנה בנכותו הזמנית של המבקש מיום 16.8.11, פחות מחודש מהמועד שבו הועדה מדרג ראשון קבעה כי למבקש לא נותרה נכות נפשית, קבעה כי מבחינה נפשית היא מקבלת את הערר מאחר וממצאי האבחון מצביעים על הפרעת הסתגלות דיכאונית חרדתית בעוצמה קלה והתנודתיות בין הועדות אומרת דרשני.

שגתה הועדה שלא הפעילה את תקנה 15, משום שבשל הכאבים ומצבו הנפשיהוא לא היה מסוגל לשוב לעבודתו ובסופו של דבר הוא פוטר והוא אינו מוצא עבודה.

תגובת המשיבה

המשיבה מתנגדת לבקשה להתיר למבקש להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל וכי לא מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים להתיר הבאת ראיות לסתור.

המבקש התלונן בפניי הועדה על מספר רב של תחלואים והועדה התייחסה לכלל תלונותיו. המבקש נבדק על ידי אורטופד שמצא כי טווח התנועות תקין ולכן נקבעה לתובע נכות בשיעור 5% הגם שמדובר בתלונה סובייקטיבית של המבקש. המבקש נבדק על ידי נורולוגית שלא מצאה ניסטגמוס או הפרעת תחושה וממצאי האבחון הנוירופסיכולוגי לא הצביעו על בעיה נוירולוגית. המבקש נבדק על ידי פסיכיאטר הוא הופנה לאבחון והועדה הזמינה את מלוא תיקו הרפואי מהמרפאה. הועדה מצאה כי הוא סבל מעודף משקל עוד קודם לתאונה, באבחון לא נמצאה עדות לפוסט-טראומה ונמצאה הפרעה הסתגלותית קלה, אשר לדעת הועדה אינה מגיעה לכדי נכות. הועדה דנה בהפעלת תקנה 15 ומצאה כי התובע יכול לשוב לעבודתו.

מעיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי עמד בפניה מלוא התיעוד הרפואי בתיקו של המבקש. עיקר טרונייתו של המבקש מבוססת על עמדה רפואית מקצועית של חברי הועדה, וזאת לאחר שלמבקש ניתנה זכות טיעון והמומחים בדקו את המבקש בדיקה קלינית מדוקדקת ולאחריה קבעו, כי למבקש לא נותרה נכות.

המבקש לא הניח תשתית עובדתית, כי נפל פגם דיוני בהחלטת הועדה ואין ספק, כי החלטתה ניתנה לאחר בדיקה מעמיקה ומתוך שיקול דעת רפואי. לפיכך, מתבקש בימ"ש לדחות את הבקשה.

דיון