פסק דין
התביעה וטענות הצדדים
התובעים רכשו מהנתבעים, רכב מסוג סוזוקי גראנד ויטארה 2000 JLX-AL שנת ייצור 2008, ביום 10/5/10.
התובעים הגישו תביעה בסדר דין מהיר לפיצויים בגין נזק שנגרם לתובעים לפי הטענה בשל הטעיה וחוסר תום לב במו"מ מצד הנתבעים, שלא גילו לתובעים שקודם לבעלותם ברכב, היה הרכב בבעלות חברה. בכך גרמו להם להתקשר בעסקה לרכישת הרכב ולהפסדים. אילו ידעו התובעים את העובדות לאשורן, לא היו מתקשרים בעסקה. לפי הטענה, זוהי עובדה יסודית ומהותית שהיה על הנתבעים לגלותה לתובעים. העסקה נערכה על סמך הצעה של הנתבעים שהופיעה באתר "יד 2" שבה, לפי הטענה, ציינו הנתבעים, כי מדובר ברכב פרטי וצוין כי גם הבעלות הקודמת הייתה פרטית.התובעים הסתמכו על האמור בהצעה ולא שאלו את הנתבעים לגבי הבעלויות ברכב. התובע גילה לאחר כשבוע, תוך עיון בספר הרכב, כי הרכב היה בבעלות קודמת של חברה. תדפיס שהוציאו ממשרד הרישוי, אימת עובדה זו.דרישות התובעים לביטול העסקה או לפיצוי נדחו ע"י הנתבעים ולפיכך, הגישו תביעה זו.
התובעים דרשו בכתב התביעה פיצוי בסך של 24,368 ₪ - ההפרש בין המחיר ששילמו לבין שווי הרכב לאחר ניכוי ירידת הערך בשיעור של 15%, בשל בעלות קודמת של חברה ברכב; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪ ו"פיצוי מוסכם סביר בנסיבות העניין ע"ס 10% מסכום העסקה", שהם 12,800 ₪.
יוער, כי התובעים ציינו בכתב התביעה שהם מבקשים גם להצהיר על בטלות העסקה ולהורות על השבה, אך התביעה לא הוגשה כתביעה להשבה בסך של 128,000 ₪. התביעה הוגשה כתביעה כספית על סך של 47,168 ₪ בלבד (כמצויין בכותרתה) ובסדר דין מהיר. האגרה שולמה בהתאם, והתיק התנהל בסדר דין מהיר. לפיכך, התובעים גם לא עמדו על סעד זה בסיכומיהם.
הנתבעים מכחישים את טענות התובעים. לטענתם, מסרו לתובעים את מלוא המידע ואף ציינו במודעה באתר "יד 2", כי מדובר ברכב חברה שהיה בשימוש של נהג יחיד. הרכב נקנה מאדם פרטי שעשה ברכב שימוש לצרכים פרטיים ורשם אותו ע"ש החברה לצורכי מס. ספר הרכב שבו מצויינים הפרטים, היה לנגד עיניהם של התובעים, והם אף עיינו בו. הצדדים לא ערכו תחשיבים לפי מחירון. הנתבע, למשל, לא ידע על כך שיש לחשב תוספת בגין דגם מפואר בשיעור של 8% מערך הרכב, כפי שמציין אף השמאי מטעם התובעים במסמך ת/1. הנתבע למד על כך רק ערב הדיון, כשהתכונן לתיק עם בא כוחו. מצבו המכני של הרכב היה מצוין ולא היו בו פגמים. הוא נבדק ע"י התובעים במכון בדיקה. התובעים אף נסעו עליו נסיעת מבחן. היו ברכב תוספות רבות שערכן כ- 6,000 ₪ (מצורפות הצעות מחיר). הנתבעים הסכימו להוריד מן המחיר כ- 3,000 ₪. הצדדים לא מחוייבים במחירון של יצחק לוי. זו המלצה. הנתבעים העריכו את רכבם והסכימו למכור אותו בסך של 128,000 ₪ - זה המחיר שדרשו וזה המחיר שהתובעים שילמו.
התובעים הגישו חוו"ד שמאית מטעמם, של השמאי מר שריקי חיים (השמאי), שלפיה ערך הרכב לאחר חישוב ההפחתות, הינו 103,632 ₪ (חוות הדעת הראשונה).במהלך ההוכחות התברר, מבלי שניתן לכך הסבר של ממש, כי התובעים הגישו חוו"ד מטעמם בנוסח האמור, בעוד שבידי השמאי מטעמם הייתה חוו"ד אחרת, שסומנה ת/1 ולפיה, ערך הרכב הינו 113,792 ₪. הפער בהערכת שווי הרכב בין שתי חוות הדעת, נובע מכך שבחוו"ד ת/1, מופיעה גם תוספת 8% בגין רכב מפואר, שאיננה קיימת בחוות הדעת הראשונה, שהוצגה ע"י התובעים.בנוסף, העיד השמאי כי יש הבדל בין סוגים שונים של רכב חברה וכי רכב חברה בשימוש נהג יחיד סובל ירידת ערך של 12% בלבד ולא של 15%.עוד התברר כי חוות הדעת נערכה לפי הנתונים במועד בדיקת הרכב ע"י השמאי (שהייתה ביום 14/1/11, כחצי שנה לאחר הרכישה) ולא במועד הרכישה, עבור רכב יד שלישית, ולא עבור רכב יד שניה, ולפי מד המרחק במועד בדיקת הרכב.לבקשת ב"כ הנתבעים במסגרת הח"נ, ערך השמאי אומדן של ערך הרכב לפי הנתונים הבאים: יד שניה, בעלות ראשונה של חברה-נהג יחיד ושניה פרטית, מד מרחק נכון ליום 5/10/10, תוספת דגם מפואר, התוספות שברכב (וו גרירה וכד'), ומצא שערכו לשל הרכב: 121,821 ₪.
בסיכומים בע"פ ולאור עדותו של השמאי וחוות הדעת ת/1 - ביקשו התובעים פיצוי בסך של 14,000 ₪ בלבד עבור ירידת הערך בגין היותו בבעלות חברה (בנוסף, לפיצויים בסך של 10,000 ₪ ועוד 12,800 ₪).
מטעם הצדדים הצהירו בעלי הדין, שנחקרו על תצהיריהם. כן נחקר השמאי. הצדדים סיכמו בע"פ.
מדובר כאמור, בתיק שהתנהל בסדר דין מהיר ופסק הדין ערוך בהתאם וכמצוות התקנות.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהוגש בתיק, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם. לא הוכח שהנתבעים הסתירו את המידע בדבר בעלות קודמת של חברה מפני התובעים. עוד עולה כי הייתה בידי התובעים אפשרות פשוטה וסבירה לדעת זאת מתוך עיון בספר הרכב, שהנתבעים העמידו לרשותם ולעיונם של התובעים בשלב המו"מ לכריתת העסקה.
יתר על כן, כפי שעולה מן האמור, הצדדים לא פעלו בקביעת המחיר בדרך של חישוב תוספות והפחתות, בדיוק לפי המחירון. כך, התוספת של 8% בגין הדגם המפואר נעלמה מעיניהם של שני הצדדים והם לא התחשבו בה. הצדדים בררו מהו מחיר השוק הבסיסי, בדקו את הרכב כפי שהוא על מצבו ותוספותיו, הסכימו על הפחתה של 3,000 ₪ ממה שדרשו מלכתחילה הנתבעים, וכך בוצעה עסקה. אין בית המשפט עושה עבור הצדדים עסקה אחרת, בדיעבד, וקובע את מחיר העסקה תוך ביצוע תחשיב מדוייק כולל הפחתות ותוספות לפי כל דקדוקי מחירון יצחק לוי.
כפי שהעידה התובעת, אין לתובעים תלונות ביחס לתפקודו של הרכב והם מרוצים ממנו מכל בחינה אחרת, למעט תחושתם שרומו או ששילמו יותר מדי בשל כך שלא הופחת מהמחיר הפקטור של בעלות קודמת של חברה, אשר יגרום להם לטענתם, להפסדים במכירה של הרכב. יש לציין כי הרכב נבדק ע"י התובעים במכון בדיקה (טופס הבדיקה לא הומצא).
הטענה שהנתבעים הסתירו את המידע מן התובעים במכוון, לא הוכחה. לא עלה בידי התובעים להמציא עותק מהמודעה שהתפרסמה ב"יד 2", ולפיכך, אין אפשרות ללמוד מהמודעה אם אמנם צוין בה, ברובריקה של בעלים קודמים, כי מדובר ברכב שהיה ביד הראשונה, בבעלות חברה בשימוש אדם יחיד, כפי שטוענים הנתבעים; או שצוינה רק בעלות פרטית לגבי שתי הידיים, כפי שטוענים התובעים.
אכן מצאתי קושי בעדויות הנתבעים ביחס למודעה שפרסמו ב"יד 2", שעה שהנתבע העיד כי הוא ואשתו-הנתבעת מילאו את הפרטים במודעה יחדיו - הוא מוסר את המידע והנתבעת מקלידה למחשב; בעוד שהנתבעת העידה, כי ישבה לבד מול המחשב ומילאה את הפרטים. עוד צריך לומר כי מעיון בתצהיר הנתבעים, שהוא התצהיר לתמיכה בכתב ההגנה בסדר דין מהיר, בולט כי הוא ערוך בעיקר על דרך ההכחשה וחסרה בו אמירה פוזיטיבית, שלפיה הנתבעים ציינו במודעה ב"יד 2" שמדובר ברכב חברה בשימוש אדם יחיד (ראו ס' 6-7 לכתב ההגנה). מאידך, הוצהר במפורש, כי פרט זה נמסר לכל אחד מהתובעים בשיחה טלפונית.לפיכך, ובשים לב לכלל הראיות ונסיבות העניין - אין בכך די כדי להכריע בין הגרסאות לטובת גרסת התובעים, שנטל ההוכחה הוא עליהם.
לאחר שגילו התובעים מעיון בספר הרכב שמדובר ברכב שהיה ביד ראשונה בבעלות חברה, פנה התובע לנתבע בשיחה טלפונית שאותה הקליט. לפי הטענה, בשיחה הטלפונית מודה הנתבע כי לא צוין במודעה שזהו רכב חברה. ההקלטה - אותה שמעתי בקפידה, נוכח העובדה שכל אחד מן הצדדים הגיש לה תמלול משל עצמו - היא באיכות גרועה ביותר, והנתבע נשמע בה מקוטע ולא ברור. קיימים בשיחה משפטים מקוטעים אשר כשלעצמם יכולים לתמוך בגרסת התובעים, שבהם הנתבע מציין כי הרכב לדעתו איננו רכב חברה, אך עולה מההקשר שכך לדעתו, משום שהרכב היה בשימוש של נהג יחיד, הבעלים של החברה, שרשם את הרכב ע"ש החברה לצורכי מס. כך הבהיר מספר פעמים. קיימים משפטים אחרים, שבהם חוזר הנתבע ואומר שציין בפני כל אחד משני התובעים בשיחה טלפונית, שמדובר ברכב חברה לשעבר.
התובעים מודים שלא שאלו את הנתבעים כל שאלה ישירה בעניין. זאת, לטענתם, משום שהאמינו למידע שנמסר במודעה ב"יד 2", הסתמכו עליו ולא מצאו לנכון לשאול שוב פרטים שכבר נמסרו וידועים. אין זו התנהלות אופיינית למי שסבור שזהו מידע חשוב ביותר, בגדר פרט "שובר עסקה", כפי שטענו התובעים, שהעידו כי לא היו יוצרים כלל קשר עם הנתבעים אילו צוין במודעה ב"יד 2", שמדובר ברכב חברה, ולא היו מתקשרים בעסקה גם במחיר מציאה.
יתר על כן, מדובר במידע זמין, שהיה בידי התובעים להבחין בו בעצמם מתוך ספר הרכב. הרי לפי הטענה, התובע גילה כשבוע לאחר המכירה, שמדובר ברכב חברה מתוך עיון בספר הרכב. אין מחלוקת שהנתבעים העמידו לרשות התובעים את ספר הרכב והתובעים גם עיינו בו בעת שלקחו את הרכב לבדיקה. לטענתם של התובעים, לא עיינו בספר הרכב באספקלריה של בעלים קודמים. ספר הרכב לא הובא בפניי וגם לא העתק ממנו, כך שלא ניתן היה להתרשם מזמינות המידע ביחס לבעלות קודמת של חברה ברכב, עד כמה הוא בולט ועד כמה סביר הדבר שהתובעים יעיינו בספר רק לצורך פלוני אחר ולא יבחינו ברישום המלמד על בעלות קודמת של חברה, שלדעתם הינו פקטור מהותי ומשמעותי ביותר בקבלת ההחלטה אם לבצע את העסקה. יש לזקוף לחובת התובעים את העובדה שלא המציאו את ספר הרכב או העתק ממנו על מנת שניתן יהיה להתרשם באופן בלתי אמצעי כאמור. יש להניח כי אילו הומצא ספר הרכב, היה הדבר פועל לרעתם של התובעים ולתמיכה בגרסת הנתבעים, שלפיה דבר הבעלות הקודמת של חברה ברכב, היה ידוע לתובעים. בנוסף, העמדתו של ספר הרכב לרשות התובעים לצורך הבדיקה במהלך המו"מ לביצוע העסקה, מלמד שלא הייתה לנתבעים כוונה להסתיר את המידע מפני התובעים. ומכל מקום, היה בידם של הנתבעים להניח שסביר שהתובעים יודעים על כך.