בן אריה נ' הראל חברה לבטוח בעמ

החלטה

1.לפני בקשת הנתבעת, על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975- להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר דרגת נכותו של התובע.

2.התובע, יליד 1956, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 14.5.08 אשר הוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובע נותרה נכו צמיתה בשעור של 30% על פי סעיף 48(3)(ג) מיום 1.01.09 וזאת בגין קשיון לא נוח של קרסול ימין, לאחר שבר.

3.הנתבעת מבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

הנתבעת טוענת כי קביעת הועדה הרפאוי של המל"ל הינה שגויה שכן ועדה רפואית מטעם המל"ל אשר בדקה את התובע ביום 18.3.09 מצאה ממצאים בדבר טווח התנועות של מפרק הקרסול כדלהלן- "כיפוף גבי 10 מעלות לעומת 20 מעלות בצד הנגדי, כיפוף כפי 15 מעלות לעומת 40 מעלות בצד הנגדי." ועדת המל"ל האמורה העניקה תבוע באותו מעמד 50% נכות זמנית.

ועדת מל"ל מאוחרת יותר כשבעה חודשים לאחר מכן מיום 25.10.09 בדקה את התובע ומצאה ממצאים בדבר טווח התנועות של מפרק הקרסול כדלהלן- "כיפוף גבי 0 מעלות, כיפוף כפי 5 מעלות, טווח תנועות של מפרק 5 מעלות בלבד לעומת 20 מעלות כיפוף גבי בצד נגדי ו- 40 מעלות כיפוף כפי." ועדת מל"ל זו העניקה לתובע נכות צמיתה בשעור של 30%.

4.הנתבעת טוענת כי אין כל הגיון בקביעו אלו על פיהן נמצאו ממצאים המחמירים את הקושי בקיום טווח תנועות של התובע.

נמצא כי ביום 18.3.09 היה לתובע כיפוף גבי 10 מעלות ו 15 מעלות כיפוף כפי.

נמצא כי ביום 25.10.13 היה לתובע כיפוף גבי 0 מעלות ו 5 מעלות כיפוף כפי.

כלומר בחלוף 7 חודשים הורע מצבו של התבוע במידה כזו השווה בשני המדדים של הכיפוף – 10 מעלות. ניתן לטעון כי הדבר נובע מטעות במדידה או כי הדברים נעשו בהערכת עין ולא במדידה עם מכשירים, ואין עסקינן במדע מדויק. אולם, על פניו לא כך הוא הדבר שכן 0 מעלות כיפוף משמעו חוסר תנועה ועניין זה ברור לעין.

עוד יש לציין כי בבדיקה בה נמצא טוח תנועה רחב יותר הוענקו לתובע 50% נכות זמנית ואילו בבדקיה בה נמא טווח תנועות מצומצם במידה משמעותית הוענקו לתובע 30% נכות קבועה בלדב. נכון הוא כי יש מקום להקל בנכוית זמניות לעומת בנכויות קובעוות. אולם, ברי הוא כי הדבר דורש הסבר.

יתרה מכך נדרש הסבר ומתעוררת תמיהה מובנת נוכח העובדה כי המגמה הכללית בדרך כלל היא שיפור ולא החמרה. אין כל ציון כי התרחשה החמרה במצבו של התובע בתיעוד הרפאוי במל"ל.

5."קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר (תיקון התשמ"ה)

6ב.נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. "

6.הלכה היא כי יש לפרש את הסיפא לסעיף 6ב לחוק בצימצום, שכן פרוש רחב שלו יסקל את מטרות הסעיף וכן את הרציונל העומד מאחורי דרכי קביעת הנכות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפיכך קבעה בפסיקה כי יש להתיר הבאת ראיות לסתור במיקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת.

7.כב' השופטת מרים בן –פורת הנחתה בר"ע 85 / 634 אבו עליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ לט (4) 505, 509, בדבר קיומם של שני טעמים עיקריים המצדיקים זאת-

"(א) טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי);

(ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן, לפתחו של הטוען לקיומן."

8.נוכח המפורט על ידי בדבר ממצאי בדיקות שונים במל"ל עצמו, להבדיל מחוות דעת חיצוניות, מוצאת אני כי קמה עילה משפטית להתיר הבאת ראיות לסתור. לא מדובר בגישות רפואיות שונות או בהערכות רפואיות שונות אלא על פניו בממצאים שונים בדבר נתונים אוביקטיביים לכאורה של שתי ועדות רפואיות שונות שאחת אינה בכירה מרעותה.