בלס נ' דן דר זנר ואח'

פסק דין

לפני תביעה כספית ע"ס 121,440 ₪, בגין סכומים שונים שלטענת התובע, הנתבעים חבים, בעקבות הסכם שכירות שנכרת בין הצדדים ואשר לפיו שכרו הנתבעים דירה מאת התובע. בתיק זה, תעמוד להכרעה, בין היתר, שאלת חבותו של בן זוג, לתשלום דמי שכירות עבור דירה שהוא ובת זוגו שכרו ואשר לאחר מכן, עקב סכסוך וקרע בין בני הזוג, נותר לגור בה ליתרת תקופת השכירות, רק אחד מהם. כמו כן, במסגרת שאלת חובת הקטנת הנזק, תידון השאלה, עד כמה מחויב המשכיר כלפי הבעל שעזב את הדירה, להגיש מיד ועוד במהלך תקופת השכירות, תביעת פינוי כנגד האישה, שנותרה בדירה עם ילדיה הקטינים, נקלעה למצוקה כספית ונפשית קשה בעקבות סכסוך הגירושין שהיה בעיצומו ובעקבות כך לא הייתה יכולה לשלם דמי שכירות והאם ניתן לשקול שיקולי צדק חברתי במסגרת שקילת האמצעים הסבירים שעל הנפגע לנקוט בהם, במסגרת חובת הקטנת הנזק.

תמצית התביעה

התובע השכיר לנתבעים, שהיו בעל ואישה במועד הרלוונטי, דירת מגורים בתל-אביב. הסכם השכירות הראשון נכרת ביום 5.5.02 ולמשך שנה. מאז, ההסכם חודש מדי שנה עד ליום 23.6.08, מועד שבו הוארך ההסכם בפעם האחרונה, למשך שנה, עד יום 31.7.09. הסכמי השכירות הוארכו מעת לעת, לרב בחתימת הנתבע 1 שנעשתה בשם שני הנתבעים ופעם אחת גם באמצעות פניית הנתבעת 2 לתובע בשמם. דמי השכירות בשנת השכירות האחרונה, עמדו על 7,500 ₪ לחודש. הנתבעת 2 מסרה לתובע, שנים עשר המחאות מהחשבון המשותף של הנתבעים, לצורך תשלום דמי השכירות.

ההמחאה הראשונה, לתאריך 1.8.08, נפרעה כסדרה. ההמחאה השנייה, לתאריך 1.9.08, הוחלפה על ידי הנתבע 1, בשל טענה לבעיה בחשבון המשותף, להמחאה מחשבון הנתבע 1 בבנק אחר, אשר נפרעה כסדרה. כך נעשה גם לגבי ההמחאה של יום 1.10.08. ביום 30.10.08, הודיע הנתבע 1 לתובע לראשונה, כי הנתבעים נפרדו זה מזו וכי הנתבע 1 כבר אינו מתגורר עוד בדירה. הנתבע 1 צירף המחאה נוספת משלו, לתשלום דמי השכירות לחודש נובמבר 2008 וביקש את סיום הסכם השכירות. ההמחאה זו, עבור חודש נובמבר, פרעה. יתר ההמחאות המקוריות שנמסרו על ידי הנתבעת 2, עבור חודשי השכירות דצמבר 2008 עד יולי 2009, לא נפרעו. התובע הודיע לנתבע 1 כי הוא מצר על הבעיות האישיות של הנתבעים, אולם עליהם לפעול לפי הוראות הסכם השכירות הרלוונטיות בנושא של סיום שכירות.

משלא שולמו דמי השכירות למן חודש דצמבר 2008, הודיע התובע לנתבעת 2, כי לא יהא מנוס מהגשת תביעת פינוי. הנתבעת 2 ביקשה מאת התובע להימנע מהליכי פינוי, שכן אין לה היכן להתגורר עם ילדיה וציינה כי מתנהל מו"מ בינה ולבין הנתבע 1. אמה של הנתבעת 2, הפקידה בידי התובע שיק ביטחון על סכום של 30,000 ₪, ככל שלא יעלו יפה הליכי הפשרה והנתבעים לא יסלקו את חובם.

משלא שולמו דמי השכירות, התובע התכונן להגיש תביעת פינוי בחודש אוגוסט 2009. בטרם היה סיפק בידו לעשות כן (העניין נדחה לחודש ספטמבר עקב מזכירות בית המשפט שקיבלה בחודש אוגוסט רק בקשות דחופות), הודיעה הנתבעת 2 לתובע ביום 1.9.09, כי בכוונתה לפנות את הדירה תוך מספר ימים. ביום 21.9.09 נמסר מפתח הדירה, אולם רק ביום 24.10.09 פונתה הדירה ממטלטלי הנתבעים. התובע נאלץ לבצע בדירה תיקונים, עקב אי צביעת הדירה ואלה ערכו כמה ימים עד יום 30.10.09.

אשר על כן, התובע עותר לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לו 93,776 ₪ כמפורט להלן: (1) 65,695 ₪ - דמי שכירות לתקופה 1.12.08 עד 31.7.09 לפי 7,500 ₪ לחודש בתוספת ריבית חריגה עד הגשת התביעה; (2) 2,400 ₪ - חוב לועד הבית לתקופה 1.11.08 עד 30.10.09, לפי 200 ₪ לחודש; (3) 8,881 ₪ - בגין צביעת הדירה והחלפת מנעולים; (4) 1,000 ₪ - הוצאות תיקון זכוכית שבורה; (5) 8,400 ₪ - בגין הפרשי דמי שכירות בין דמי השכירות שיכול היה התובע לקבל (8,200 ₪), אילו היה יכול להשכיר את הדירה בסמוך לאחר מועד הפינוי החוזי (חודש אוגוסט), לעומת הסכום שהצליח לקבל (7,500 ₪) בעת השכרת הדירה עם פינויה, רק בתחילת חודש אוקטובר 2009; (6) 7,400 ₪ - דמי שכירות לתקופה שהדירה עמדה ריקה וכן ארנונה.

התובע עותר לחייב את הנתבעת 2 בלבד, בנוסף לסכומים הנ"ל, גם בדמי שימוש ראויים בסך של 27,664 ₪ עבור 91 ימי איחור בפינוי הדירה לתקופה 1.8.09 עד 30.10.09.

תמצית ההגנה

הנתבע 1

הנתבע טוען כי הארכות ההסכם אמנם נעשו בעבר על ידי אחד מהנתבעים, אולם לא היה בכך כדי ללמד על כך שההארכה מחייבת את בן הזוג השני. הארכת ההסכם על ידי הנתבעת 2 ביום 23.6.08, נעשתה כאשר התובע מודע לחלוטין כי חל קרע בין בני הזוג וכי אינם מתגוררים עוד תחת קורת גג אחת, מזה כארבעה חודשים באותו מועד. הנתבע 1 עזב את הדירה בחודש אפריל 2008 ומאז אין לו מפתח לדירה. הנתבעת 2 החליפה את מנעול הדירה. הנתבעת 2 מסרה המחאות מהחשבון המשותף, אולם הנתבע 1 מעולם לא ראה המחאות אלה ולא חתם עליהם. זכויות החתימה בחשבון המשותף שונו בתכוף לאחר מסירת ההמחאות לתובע.

הנתבע 1 טוען כי בדיוק בשל ידיעת התובע אודות הקרע בין בני הזוג, התובע התכוון להחתים את שני הנתבעים על הארכת הסכם השכירות. לשם כך, הכין התובע מסמך, שכולל מקומות לחתימת שני הנתבעים, בניגוד לשנים עברו. הנתבעת 2 בלבד חתומה על הסכם ההארכה הנ"ל. התובע לא החתים את הנתבע 1, כיוון שידע על התנגדותו להישארות הנתבעת 2 בדירה. התובע אף זימן את הנתבע 1 למשרדו והשניים קיימו שיחה של כשעה, שבמסגרתה שמע את פרטי הסכסוך ואת סירובו של הנתבע לחתום על הארכת ההסכם. התובע אף הציע עצמו כמגשר בין בני הזוג.

הנתבע 1 טוען כי אמנם שילם מכיסו את דמי השכירות בעל כורחו למשך שלושה חודשים, אולם זאת עשה מתוך אמונה כי הנתבעת 2 תתעשת וכי היא תפנה את הדירה ותשכור דירה אחרת, פחות יקרה. הנתבע 1 טוען כי התובע נהג ונוהג איפה ואיפה בינו ולבין הנתבעת 2 ומשתף עמה פעולה ואף נמנע בשל כך מלפנותה מן הדירה, שכן אביו של בא כוחו, עו"ד אייל זלר, מכהן כיו"ר דירקטוריון של חברה אשר מנוהלת על ידי חברה לחיים של הנתבעת 2.

עוד טוען הנתבע 1 כי התובע לא עשה די להקטין את נזקו, בכך שלא הגיש תביעת פינוי נגד הנתבעת 2, למרות שגם לפי גרסתו, הוא ידע לכל המאוחר ביום 30.10.08, כי הנתבע 1 לא מתגורר עוד בדירה וכי חל קרע בין בני הזוג. הנתבע 1 טוען כי מסמך הארכת הסכם השכירות, שהוא לא חתום עליו, אינו מחייב אותו. כמו כן, הנתבע 1 לא התגורר בדירה בתקופת השכירות האחרונה, שבה נוצר החוב הנטען נשוא התביעה. דמי ועד הבית אכן לא שולמו, אולם לא הייתה מוטלת על הנתבע 1 כל חובה לשלמם נוכח האמור לעיל.

הנתבעת 2

הנתבעת 2 טוענת כי לפני הארכת הסכם השכירות, התחייב הנתבע 1 כלפיה לשלם את דמי השכירות, מתוך ידיעה כי בנותיו חייבות להמשיך באותו בית הספר וגן, לאור המלצות פסיכולוגים ובשל ההליכים המשפטיים המתקיימים בין בני הזוג. בשלב זה, לא העלה הנתבע 1 טענה כלשהי, לגבי הצורך בהחלפת דירה ולא טען כי הנתבעת 2 הייתה צריכה לשלם את דמי השכירות. הנתבע 1 אף הבטיח לקנות לנתבעת 2 ולילדותיהם, דירה שתשמש אותן לאחר שנת הלימודים.

לאחר מספר חודשים, החליט הנתבע 1 לחזור בו מהתחייבותו והכול כדי לגרום לנתבעת 2 לחתום על הסדר כולל עמו, שמקפח אותה ואת בנותיה. הנתבעת 2 לא עבדה באותה עת והייתה תלויה לחלוטין בנתבע 1. הנתבע 1 לא שילם את דמי השכירות בניגוד למובטח, חסם את כרטיס האשראי של הנתבעת 2, ביטל הוראות קבע, סגר את החשבון המשותף ולא שילם מזונות. הנתבע 1 עזב לדירה מפוארת ולא פינה את הדירה נשוא התביעה. הנתבע 1 לא טרח לשלוח לנתבעת 2 עותק ממכתבו אל התובע מיום 30.10.08, בדבר כוונתו להביא את הסכם השכירות לסיומו.

התובע לא שלח לנתבעת 2 דרישת פינוי וגם כאשר שלח דרישת תשלום, ציין בפניה באותה נשימה, כי ברור לו שהנתבע 1 יתעשת וישלם את החוב וכי היא יכולה להמשיך ולהתגורר בדירה. הנתבעת 2 התרשמה, כי התובע מבין לליבה ולמצוקתה, כאשר בכוונתו לפעול אך ורק כנגד הנתבע 1 ולגבות את דמי השכירות רק ממנו. כאשר נכח התובע, כי הנתבע 1 "עושה שריר" ואינו משלם את החוב, הפך התובע את עורו ודרש ממנה לפנות את הדירה ובשלב זה כך עשתה.

הנתבעת 2 טוענת כי לו ידעה כי בכוונת התובע לגבות ממנה את דמי השכירות, הייתה פועלת באופן שונה. לפיכך, לתובע יש אשם תורם של 100%. בחודשים יולי ואוגוסט 2009, התעלם התובע משוכרים פוטנציאליים ששלחה הנתבעת 2 לתובע וכך הגדיל את נזקו. התובע ניצל את המצב בכך שהגדיל את שכר הדירה ל-7,500 ₪ לחודש, ביודעו כי על בנותיה של הנתבעת 2 לסיים את בית הספר בו היו, שכן באותה עת הצדדים היו מיודדים ושוחחו על עניינים אלה. התובע התחיב שלא לפרוע את שיק הביטחון ע"ס 30,000 ₪, אלא לאחר מיצוי כל ההליכים כנגד הנתבע 1. התובע לא המציא לנתבעת 2 את האזהרה מאת ההוצל"פ על הגשת שטר החוב לביצוע. התובע מושתק ומנוע, אפוא, מלתבוע את הנתבעת 2 על סכום כלשהו וזאת משהתחייב בפניה לפעול כנגד הנתבע 1 בלבד.