בלישה נ' טיב טירת צבי ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לחייב את התובעים, חברה זרה שמושבה בחו"ל ובעליה, תושב חוץ, בהפקדת ערובה להוצאות לפי ס' 353א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות") ותקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

עסקינן בתביעה בה טוענים התובעים כי הנתבעות גזלו סוד מסחרי שלהן שעניינו מתכון לייצור מאכל כבד.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מטעמיה של הנתבעת.

חרף אריכותה הרבה של תשובת התובעים, לא מצאתי בה מענה של ממש לצורך בהפקדת ערובה להוצאות. אף אם אניח לטובתם של התובעים כי חיובם בתשלום הוצאות בסך 4,000 ₪ בוטל על ידי ערכאת הערעור (דבר המוטל מאוד בספק, אך זו שאלה שטרם הוכרעה, ויש להפנותה לערכאת הערעור), לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה התובעים הם תושבי חוץ ואין להם כל רכוש בישראל.

הכלל לגבי חיוב חברה בע"מ בערובה להוצאות מעוגן בס' 353א' לחוק החברות, והוא קובע חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה בערובה להוצאות. הנטל לסתור את אותה חזקה מוטל על החברה התובעת. הדברים יפים מכח קל וחומר מקום שמדובר בחברה זרה שאין לה כל רכוש בישראל, כמו בעניננו.

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , בעמ' 650 (1990) - פורסם בנבו, נפסק כי:

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה תובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות ... דעתי היא, שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור."

מכאן שנטל הראיה לסתור את אותה חזקה מוטל על החברה. חזקה זו מצאה לה ביטוי סטטוטורי מפורש בהוראת ס' 353א' לחוק החברות, המטיל על תובעת שהיא חברה את נטל ההוכחה להראות כי ביכולתה לשלם את הוצאות המשפט, וקובע כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו) נקבע המתווה לפיו יש לבחון בקשה לחיוב חברה בערובה להוצאות:

"על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו ... זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג ... זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך ... גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). ... בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). ... בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד ... משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ... "

במקרה דנן, לא הרימה התובעת את נטל הראיה המוטל עליה בנוגע להוכחת מצבה הכלכלי. לא הנתבעת היא שצריכה להוכיח שאין לתובעת רכוש בישראל, שכן הנטל להוכחת קיומו של רכוש כזה מוטל דווקא על התובעת. התובעת לא עשתה כן.

גם לא ניתן לקבוע כי סיכויי ההצלחה של התביעה גבוהים במידה כזו שתצדיק פטור מהפקדת ערובה. על כן, יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה.

הכלל לגבי חיובו של תובע שהוא אדם בערובה להוצאות מעוגן בתקנה 519(א) לתקנות. על פי הפסיקה, כאשר מדובר בתובע שהוא תושב חוץ ואין לו נכסים בישראל, יהיה זה שיקול מכריע לטובת חיובו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע. כך למשל נפסק כי:

"בעיקר משתמש בית המשפט בסמכותו, "כאשר התובע מתגורר בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, שמהם יוכל הנתבע להיפרע" (רע"א 377/87 ג'נחו נ' וייבהו- פורסם בנבו; ראה גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) ע' 900).

לא מצאתי בתשובתם הארוכה של התובעים כל מענה של ממש לטענה כי יישומו של כלל זה מצדיק הטלת ערובה על התובע, שהוא תושב חוץ ואין לו נכסים בישראל.

הערבות הבנקאית בסך 100,000 ₪ שהופקדה על ידי התובעים במסגרת צו המניעה הזמני, לא נועדה להבטיח את הוצאות הנתבעת היה והתביעה נגדה תידחה, אלא אך ורק את נזקי הנתבעות מחמת קיומו של צו מניעה זמני. ממילא אין בערובה זו כדי לייתר את הצורך בהבטחת הוצאות הנתבעת.

לפיכך, דין הבקשה להתקבל.

יחד עם זאת, בנסיבות הענין, ניתן להסתפק בערבון בסכום של 60,000 ₪, ואין הצדקה להטלת ערובה בסכום גבוה יותר.