בלייוייס נ' יפת ואח'

פסק דין

תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לרכבו כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 18/6/06 .

לטענת התובע במועד הנקוב, הוא נסע ברחוב בית האצל, הגיע להצטלבות עם רחוב עולי ציון ועצר ,משראה כי הנתיב פנוי המשיך בנסיעה. לטענת התובע לאחר שעבר כ – 85% מהצומת הגיח הנתבע 1 משמאלו ותוך שהוא פונה לרחוב בו נסע התובע, פגע ברכבו של התובע בצדו השמאלי האחורי. לטענת התובע, הנתבע פנה שמאלה מנתיב נגדי בו היתה אסורה התנועה בכיוון נסיעתו וכן, לא איפשר לתובע- אשר היה כבר בסוף חציית הצומת- להשלים את החציה בבטחה. בנסיבות האמורות, לטענת התובע , האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של הנתבע 1 ומשכך עליו ועל מבטחת רכבו – הנתבעת 2- לשפותו, ביחד ולחוד, בגין הנזקים אשר אירעו לרכבו כפועל יוצא מהתאונה.

לטענת הנתבעים, ראשית התובע השתהה בתביעתו במשך 5 שנים באופן המכביד על שחזור הנסיבות והראיות. לגופם של דברים, לטענת הנתבעים, הנתבע 1 נסע בנתיב הימני ברחוב דו סטרי בשעה שהתובע , אשר בכיוון נסיעתו הוצב תמרור עצור התפרץ לפתע אל הכביש כאשר הנתבע 1 היה כבר קרוב לצומת ומשכך, הפר חובתו לתת לנתבע 1 זכות קדימה. לטענת הנתבע 1 הוא ניסה לבלום וכן, להסיט את רכבו על מנת להימנע מפגיעה ואולם, הדבר לא צלח בידיו ומשכך, בכל זאת פגע רכבו בצדו השמאלי האחורי של רכב התובע. בנסיבות האמורות , לטענת הנתבעים, האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של התובע ומשכך, יש לדחות את תביעתו.

בדיון אשר התקיים בפני העידו התובע ובתו הגב' ספי סמדג'ה וכן, הנתבע אשר, בין היתר, אף הדגימו בפני את התאונה באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט, איש איש לגירסתו . כמו כן, הוצגו בפני תמונות הנזק לכלי הרכב המעורבים.

התרשמתי מן העדויות , עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ועיינתי בכל הראיות אשר הוצגו בפני .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ,את עדויותיהם ואת הראיות בתיק , אל נוכח נטלי הראייה – מצאתי כי יש לדחות את התביעה ולהלן יפורטו טעמי.

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע , את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע .

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"

[ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981]

   וכן, בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פד"י מט' (4) 221-239:

"..תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות שכפות המאזניים מעוינות.....בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על "המוציא מחברו" באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים"

מן הכלל אל הפרט –

במקרה המונח בפני מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו.

בחינה כאמור מעלה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו ומשכך, כי דין תביעתו להדחות.

ראשית, התובע לא הציג ,בתמיכה לגרסתו ראיות אוביקטיביות התומכות בהילך התאונה לפי גרסתו וזאת, מלבד עדותו המהווה עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 . משכך, פסיקה בהסתמך על עדות כאמור בלבד דורשת נסיבות מיוחדות אשר אינן קימות במקרה בפני. אציין כי בתמיכה לעדות התובע העידה גם בתו ואולם, אין עוררין כי זו הגיעה למקום התאונה לאחר שהתאונה ארעה ומשכך, אין בעדותה בכדי לשפוך אור על הילך התאונה.

יתרה מכך, גרסתו של התובע ועדותו לא היו עקביות – כך, במסגרת כתב תביעתו טען התובע- כמפורט לעיל- כי בשעה שחצה את הצומת וכמעט השלים החציה פגע ברכבו רכב הנתבע. בשונה מגרסתו זו, במסגרת עדותו טען התובע כי חצה כמעט לחלוטין את הצומת ואולם, נאלץ לעצור בצדו השני של הצומת הואיל והיה בו מעבר חציה שבו עברו אנשים. טענתו זו של התובע בדבר מעבר חציה, לא זו בלבד שהיא בבחינת עדות כבושה, אלא שיש בה בכדי לפגוע במשקל אשר ניתן לייחס לעדות התובע הואיל ומשתמע מהתוספת המאוחרת האמורה לגרסה, כי התובע עצמו הבין כי גרסתו הראשונית – לא די בה .

זאת ועוד, אין עוררין כי בכיוון נסיעתו של התובע הוצב תמרור עצור , משכך היה על התובע ליתן זכות קדימה לרכב הנוסע בנתיב בכיוון נסיעת הנתבע 1.

תקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 מגדירה המושג "מתן זכות קדימה" כדלקמן: