בלוצרקובסקי נ' שיפמן ואח'

פסק דין מנומק לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט

מבוא

לפניי תביעה לפיצוי בגין טיפול שיניים רשלני, כנטען, שניתן לתובעת על ידי הנתבע 1, במסגרת עבודתו בשירותה של הנתבעת 2, שהייתה מבוטחת על ידי הנתבעת 3.

הצדדים הסכימו למתן פסק דין לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט, עם הנמקה קצרה, עד לתקרת פיצוי בסך 85,000 ₪.

הפיצוי לתובעת וטעמיו

כפי שנפסק בע"א 434/94 ברמן נ' מור – המכון למידע רפואי בע"מ מיום 11.8.97 – הסטנדרט ברפואה הציבורית אינו מגיע בהכרח לסטנדרט של רפואה פרטית. לסועד בבית תמחוי עשויה לקום עילת תביעה נגד בית התמחוי אם ילקה, בגלל הסעודה שם, בהרעלת-קיבה; אך לא אם יוגשו לו מים במקום יין.

איני מקבל את גרסת התובעת כי לא הייתה מודעת לטיב הטיפול שהותווה לה אצל הנתבעים. התובעת קיבלה הצעה נגדית בבית החולים אסף הרופא, כשהיא מלווה בביתה, אחות במקצועה. התובעת לא סתרה בתצהירה המשלים את הצהרת הנתבע 1 כי הייתה מלווה בביתה גם בביקורה אצלו, שבמסגרתו פרש לפניה את החלופות הטיפוליות ועלותן השונה; ולא הביאה עדות נוגדת מאת ביתה. לפיכך אני מעדיף את גרסת הנתבע 1 בעניינים אלה.

מסתבר בעיניי, למעלה ממאזן ההסתברות, כי התובעת העדיפה את החלופה הזולה יותר מבחינתה. הגם שבדיעבד הצטערה על כך, ובחרה סטנדרט טיפולי גבוה יותר עבור הלסת התחתונה – אין בכך אלא, לכל היותר, משום טעות בכדאיות העסקה לגבי הלסת העליונה. אני קובע, אפוא, כי התובעת הסכימה-מדעת לעקירת השיניים בלסת העליונה והתקנת תותבת שלמה; אף כי אזקוף לחובת הנתבעים את היעדרו של רישום מפורט של המידע שניתן ושל ההסכמה שהתקבלה.

הדבר מדבר בעד עצמו, ומה שלא נאמר בחוות הדעת מטעם הנתבעים מדבר בעד עצמו, כי התותבת לא הותקנה כדבעי, והייתה טעונה ביצוע חוזר. אין לי צורך לקבוע מסמרות כי הנתבע התרשל. די לי לקבוע כי הייתה 'אי-התאמה' בין מה שהייתה התובעת זכאית לקבל, לבין מה שקיבלה. לפיכך הנתבעים חבים בנזקי אי-ההתאמה האמורה; לאמור: בעלות ההתקנה של תותבת עליונה חדשה, ובפיצוי בגין הכאב והסבל בתקופה הסבירה עד התיקון.

התובעת לא הקטינה את נזקה ולא הזדרזה לקבל את הטיפול של החלפת התותבת; טיפול שעלותו זעומה-יחסית (3,000 ₪). התובעת הצהירה [בסעיף 13 בתצהיר המשלים] כי הנזק התגבש לאחר 5 חודשים מן הטיפול הנדון. לפיכך לא הייתה הצדקה להשתהות בקבלת הטיפול המתקן עד חלוף כשנה מאז [שם, סעיף 22]. הדבר יקרין על הפיצוי הראוי בגין כאבה וסבלה בתקופה זו.

לאור המקובץ אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 40,000. הסכום כולל את העלות המשוערכת של התותבת החדשה; פיצוי בגין כאב וסבל לתקופה עד למועד שבו סביר היה לצפות לתיקון הטיפול שכשל; ופיצוי נוסף בגין עצם ההפרה של החובה לנהל רשומה רפואית מלאה, לרבות בקשר עם קבלת הסכמתו-מדעת של המטופל לטיפול. הפיצוי אינו כולל את עלותו של טיפול שיקומי מן הסוג והעלות שלא נמנו עם סל השירותים של הנתבעת 2, ושלא הייתה לתובעת ציפייה סבירה לקבלתם מן הנתבעים.

חלוקת החבות בין הנתבעים

הנתבעות 2-3 לא העלו בתצהירן טענות בתחום הביטוחי, לרבות כפל-ביטוח, ולא צירפו את הפוליסות וההסכמים הרלבנטיים. לא ראיתי להתחשב בטיעון בעניין זה בסיכומיהן.

הנתבע 1 היה שכיר של הנתבעת 2. אין בהיות הנתבעת 2 מלכ"ר כדי לפוטרה מחובות בתחום החוזי, הנזיקי וזכויות החולה. לנתבעת 2 אחריות שלוחית למעשיו ולמחדליו של הנתבע 1. המטופלים באים אליה ומסתמכים עליה, וזוהי בחירתה-שלה לתת את השירות למטופלים באמצעותו של רופא זה או אחר, לרבות הנתבע 1. יש לה ביטוח, והיא מצויה בעמדה המאפשרת לה להתנות את עבודתם של רופאיה בשירותה בביטוח כזה או אחר מטעמם. היא המחויבת, לרבות במחויבות שהיא נטלה על עצמה מתוך הירתמות מבורכת לסיוע לאזרחיה הבכירים של העיר, ליתן למטופליה שירות מתאים לציפייתם הסבירה. אני מקבל את ההיקש שעשה הנתבע 1 בין הנתבעים 1 ו-2 לבין עו"ד שכיר בתאגיד. מבלי לפגוע בחובת הזהירות המקצועית של בעל-המקצוע – אני רואה בארגון המעסיק את האחראי הראשוני כלפי הלקוח הנפגע; וזאת מן הטעמים שביסוד מוסד האחריות השלוחית בדיני הנזיקין.

הנתבע 1 הוא רופא. במרפאתו לא נוכחים מי ממנהליה ופקידיה של הנתבעת 2, אלא אך הוא ומטופליו. הוא אחראי לקיום חובותיו המקצועיות כלפיהם. הוא גם אחראי לקיים את חיוביה החוזיים של הנתבעת 2 כלפי מטופליה, מכוח חיוביו החוזיים שלו כלפי הנתבעת 2.

לפיכך אני מחייב את הנתבעים, בחד ולחוד, בפיצוי שנפסק לתובעת; כשהחלוקה ביניהם תהיה כך שהנתבע 1 ישא בסך 16,000 ₪, והנתבעת 2 – בסך 24,000 ₪.

הנתבעים ישאו גם בעלות חוות-הדעת מטעם התובעת, כנגד קבלה שתוצג להם; בשכ"ט עו"ד התובעת, בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ; ובאגרת המשפט. יחס הנשיאה בעלויות אלה יהיה 3/4 לנתבעת 2 ו-1/4 לנתבע 1. יחס זה סוטה במעט מיחס הנשיאה בפיצוי; מחמת תרומתן הגדולה יותר של הנתבעות 2-3 לאי-סיום ההליך בפחות זמן ועלויות. הייתי מוסיף מעט על הסכום שקבעתי בגין שכ"ט עו"ד, בשל מאמציו היתירים של ב"כ התובעת ותרומתו להסדר הדיוני, לולא אחריותו לתצהיר מטעם התובעת שהוחזר לה [החלטה מיום 16.3.09].

הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום.

ניתן היום, כ"ט ניסן תש"ע, 13 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.