החלטה
1.מונחות בפניי שלוש התנגדויות אשר הדיון בהן אוחד, לאחר שהועברו לבית משפט זה על ידי בית משפט השלום בחיפה. הגם שאין זהות בין כלל הצדדים, שכן כפי הנטען בבקשות, נסיבות מתן השיקים זהות, וכל השיקים ניתנו למשיבים על ידי המבקש.
2.המדובר בהתנגדויות שהוגשו בגין חמישה שיקים, כאשר ארבעה מתוכם נמשכו על ידי המבקש ומועדי הפרעון בין התאריכים 30.8.2009 עד – 30.11.2009והסך הנקוב בכל אחד מהשיקים עמד על 25,000 ₪ ושיק נוסף על שם המבקשת מספר 2 שאינה פעילה יותר הגם שהוגשה התנגדות מטעמה, על סך של 16,000 שקלים ומועד פירעון ב – 30.7.2009 ואשר עליו חתימת הסב של המבקש.
לטענת המבקש, המדובר בחמישה שיקים שהועברו על ידו במסגרת יחסי חברות בינו לבין אליהו סבאן (להלן: "אליהו") כשיק טובה, וללא קבלת כל תמורה בגינם. לטענתו, כל חמשת השיקים הועברו לאליהו לאחר הבטחה מפורשת מצידו, כי אלה לא יפרעו ולא יועברו לצדדי ג', ונועדו אך לשם הצגתם בפני גורם לו חייב אליהו כספים, ואף הובטח למבקש כי הם יוחזרו לו בטרם יגיע מועד פירעונם.
לטענתו, 3 השיקים הראשונים הוגשו לביצוע בעזרת חברת בלו סי.א.ד. בע"מ, אשר הסתבר, שהיא חברה שהוקמה על ידי אליהו והמשיב מספר 2 , ושני השיקים הנוספים הוגשו לביצוע על ידי המשיב 2 עצמו לאחר שהמשיבים או מי מטעמם, החליטו הפעם לנסות את מזלם ולהגיש את השיקים לביצוע על ידי המשיב 2 באופן אישי. לטענתו, המשיבים או מי מטעמם ידעו שמדובר בשיקים שניתנו לאליהו כטובה וללא כל תמורה.
כן נטען שהמשיב מספר 2, שככל הנראה הינו חבר של אליהו, רקם עימו קשר להונאת המבקש, ועצם היכרותו את מכלול הנסיבות, מאיינת את תום ליבו.
לטענתו, המשיב מספר 2 ידע על חילול ודאי בעתיד, של השיק, ומשכך אינו אוחז כשורה. בכל הנוגע לחברה המשיבה, טען המבקש, כי הינה צד זר למבקש, ואף היא ידעה על חילול ודאי עתידי של השיק.
אשר על כן טען המבקש, שהמשיבים ידעו שמדובר בשיקים טובה שלא ניתנו על מנת שיפרעו, והמשיבים אינם אוחזים כשורה ואף לא נטלו את השיקים כשהם שלמים ותקינים לפי מראם, והמדובר בפרשת עוקץ ורמאות המבטלת לחלוטין את זכויותיהם של המשיבים ואת אחיזתם בשיקים, ומשכך עתר לקבלת ההתנגדות.
3.מנגד טענו המשיבים, כי דין ההתנגדויות להדחות, לטענתם מדובר בטענות מופרכות, המנותקות מהמציאות שאינן נתמכות בכל מסמך, מלבד דבר טענות המבקשים ומטרת המבקשים להתנער מחבותם על השיקים עליהם הם חתמו. לטענתם, כל חייב יכול להעלות טענה שחתם על שיק טובה, המשיבים אף הוסיפו וטענו, שאף בהתאם להוראות סעיף 27 ב' לפקודת השטרות (להלן : "הפקודה"), גם כאשר מדובר במיטיב הריהו מחויב כלפי אוחז בעד ערך, ולנוכח החזקה בסעיף 29 לפקודה, הרי שהמשיבים אוחזים בעד ערך, והחזקה לא הופרכה, ואף מטעם זה יש לדחות ההתנגדות.
4.דיון:
כלל ידוע הוא כי התנגדות לביצוע שטר כמוה כבקשה למתן רשות להתגונן ועל שתי בקשות אלה, חלים כללים זהים שנקבעו הן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 והן בספרות המשפטית ופסיקת בתי המשפט. התכלית החקיקתית של הליך סדר הדין המקוצר הינה "למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו". (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46 (2005); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518, 524 (1982); וראה ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, (טרם פורסם - 1.5.06); י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 675; א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 375).
על רקע הדברים הנ"ל נקבע לא אחת כי על מבקש רשות להתגונן להראות, כי בפיו הגנה אפשרית מפני התביעה בסדר דין מקוצר, כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשתו, ויעניק לו את "יומו בבית המשפט". כלומר, בית משפט יבחן באם הציג הנתבע הגנה אפשרית ולו רק בדוחק, שאז יש ליתן לו רשות להתגונן ואין בודקים, בשלב זה של הדיון, כיצד יצליח הוא להוכיח את הגנתו, או מהו טיב ראיותיו.
הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן, אינו בא במקום קדם-המשפט, או המשפט עצמו. במסגרת הדיון בבקשה מעין דא, אין בית-המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענת ההגנה בעל פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (ע"א אוזן, לעיל, שם). עם זאת, אין המבקש רשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענת סתמיות וכלליות בתצהירו, אלא חייב הוא להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות שלענין ועליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400.
5.בענין הנדון, המשיבים טענו, כי אין מדובר בשטר טובה, ואף טענו שלנוכח החזקה בסעיף 29 לפקודה לפיה כל אוחז בשטר הוא אוחז בעד ערך, הרי שניתנה ניתנה תמורה, ודי בכך בכדי לדחות את הטענה. אלא שחרף טענה זו והוראות הפקודה, דין טענה זו להידחות ואפרט טעמי.
כפי שנקבע בהוראות סעיף 27 (א) לפקודה, אדם שחתם על שטר מבלי לקבל בעדו ערך אלא כדי להשאיל שמו לאחר, נקרא מיטיב, וההבדל בין מיטיב לצד אחר לשטר שאין בו תמורה הוא, שמיטיב חותם על השטר ללא תמורה במתכוון ועל מנת שאחר יהנה מחתימתו וידאג לסלק השטר בהגיע מועד הפרעון.
הוראות סעיף 27 ב' לפקודה, קובעות כי "המיטיב חב על פי השטר כלפי אוחז הערך, ואין נפקא מינה אם האוחז ידע בשעה שנטל את השטר, שאין אותו צד אלא מיטיב באם לאו".