בלה סלומון ואח' נ' הרשות לניצולי שואה

השופט ע' פוגלמן:

אקדמת מילין

           המבקשות ברע"א 1431/17 – בלה סלומון ובתיה טל – היו בנות זוג של ניצולי שואה שנפטרו בשנת 2013. ערב פטירתם לא הוכרו בני זוגן של המבקשות כזכאים לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הנר"ן); ואולם, הם היו מוכרים כזכאים לקצבה או להטבות נלוות לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן: חוק ההטבות). לימים – לאחר פטירת בני זוגן של המבקשות – תוקנו חוק הנר"ן וחוק ההטבות. בתמצית, התיקון לחוק הנר"ן קבע הסדר שלפיו לאחר מותו של מי שהיה זכאי לתגמול לפי אותו החוק, יזכה בן זוגו בקצבה חודשית בסכום קבוע (להלן: תיקון מס' 19). במקביל תוקן גם חוק ההטבות והשווה את הזכויות של מי שהוכר כנרדף הזכאי להטבות לפי חוק זה, לזכויותיהם של נכיםאשר הוכרו כזכאים לתגמולים לפי חוק הנר"ן (להלן: תיקון מס' 5).

           כלום תיקון מס' 5 חל גם על המבקשות כך שהן זכאיות – מכוח אותה השוואת זכויות בתיקון מס' 5 – לקבלת קצבה חודשית בהתאם לתיקון מס' 19 לחוק הנר"ן? זו השאלה שעומדת להכרעתנו בגדרן של שתי הבקשות שלפנינו, שלגבי שתיהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בהן כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

רקע היסטורי הכרחי בתמצית

1. בשנת 1952 חתמה מדינת ישראל עם גרמניה המערבית על הסכם לוקסמבורג, המוכר יותר כ"הסכם השילומים" (הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה, כ"א 69, 75 (נחתמה ב-1952) (להלן: הסכם השילומים)). במסגרת ההסכם התחייבה גרמניה להעביר פיצויים קולקטיביים במשך 12 שנים לטובת שיקום ניצולי השואה בארץ. בתמורה ויתרה מדינת ישראל על זכותם של ניצולי שואה, שעלו לארץ עובר ליום 31.10.1953, לתבוע פיצויים מגרמניה בגין נזקי גוף שנגרמו להם (להרחבה על אודות הסדרי הפיצויים לניצולי השואה ראו עוד ניצן הלפרין "קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוגבלות" מעשי משפט ה 81, 85 (2013) (להלן:הלפרין); יוסי כץ "השילומים והפיצויים האישיים: גריעת נכי השואה אזרחי ישראל מהזכאות לפיצויים מגרמניה וחקיקת חוק 'נכי רדיפות הנאצים, 1957'" חוקים ד 237, 241-238 (2012)). הלכה למעשה, החתימה על הסכם השילומים חסמה את דרכם של מרבית ניצולי השואה שעלו לישראל עד לשנת 1953 מלתבוע את גרמניה בגין נזקי גוף שנגרמו להם. על רקע זה חוקקה הכנסת את חוק הנר"ן, שאפשר למי שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים לתבוע תגמולים מהמדינה בגין נזקיהם, וזאת ככל שתובע התגמול (הנפגע) היה זכאי לקבלו על פי הוראות הדין הגרמני אלמלא נחתם הסכם השילומים (בג"ץ 8766/11בורובסקי נ' ממשלת ישראל, פסקה כ (26.1.2014); רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקה 2 (10.11.2013); ראו הגדרת "נכה" בסעיף 1(א) לחוק הנר"ן; ראו עוד הלפרין, בעמ' 86).

2. בחלוף השנים תוקן חוק הנר"ן מספר פעמים. זאת, בין היתר, לנוכח "ההכרה כי חלק מן הניצולים אשר הגיעו לישראל עד אוקטובר 1953 וקיבלו תגמולים לפי החוק [חוק הנר"ן – ע' פ'], קופחו לעומת הניצולים שעלו לאחר מכן ולא נחסמה דרכם לתביעת פיצויים מממשלת גרמניה" (בג"ץ 6321/14 כן לזקן – לקידום זכויות הזקנים נ' שר האוצר, פסקה ה (9.3.2017) (להלן: עניין כן לזקן); הלפרין, בעמ' 94-91).להשלמת התמונה יצוין כי ניצולי שואה שעלו לישראל לאחר חודש אוקטובר 1953 היו יכולים לתבוע את ממשלת גרמניה מכוח החקיקה הגרמנית הרלוונטית, ובהתאם לתנאיה (מבקר המדינה דוח ביקורת מיוחד – סיוע המדינה לניצולי השואה, 19 (2017) (להלן: דו"ח מבקר המדינה)). ואולם, ניצולים אשר עלו לישראל לאחר המועד האמור ועד לשנת 1969 – הוא המועד האחרון שבו ניתן היה לתבוע את ממשלת גרמניה בהתאם לחוק הגרמני, ולא תבעו כאמור, לא היו זכאים לכל פיצוי מגרמניה או מישראל (שכן, חוק הנר"ן חל – כאמור – על מי שעלה לישראל עובר לשנת 1953).

3. מערך חקיקה זה יצר הבחנות בין ניצולי שואה שזכו לפיצוי לבין אלה שלא עמדו בתנאי החקיקה הישראלית או הגרמנית ונותרו ללא פיצויים. על רקע זה הותוו כמה הסדרים שנועדו לצמצם את אי השוויון האמור. לענייננו רלוונטיים שניים מההסדרים. האחד, שכינויו "קרן סעיף 2" (להלן: קרן סעיף 2), עניינו בקביעת זכאותם לפיצויים של כ-25,000 ניצולי שואה אשר שהו תקופה מסוימת במחנות ריכוז, בגטאות או במחנות עבודה, ושלא היו זכאים לפיצוי ממקור אחר. הפיצויים משולמים מקרן שהקימה ממשלת גרמניה לאחר איחודה, וקבלתם מותנית בזמן שהייה מזערי במחנות, בגטאות או במסתור וכמו כן בעמידתו של ניצול השואה במבחני הכנסה והון (דו"ח מבקר המדינה, בעמ' 20; עניין כן לזקן, שם).