בלה סטאיבה ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירתה של העותרת 1 ליתן לה היתר שהיה והיתר העסקה אצל העותרת 2, הגב' יפרח דבורה.

העותרת 1 הינה אזרחית פיליפינית אשר נכנסה לארץ ביום 27.5.01, באשרת שהייה מסוג ב/1 כעובדת סיעודית, ועבדה אצל המנוחה, הגב' זהרה דנון ז"ל, שכנתה של העותרת 2, במשך שש שנים ברישיון עבודה כדין, שהוארך מעת לעת. העותרת 1 טוענת כי במהלך עבודתה הכירה את העותרת 2 ואף עזרה לה רבות ונוצרו ביניהן קשרי ידידות הדוקים. נטען כי כשנפטרה הגב' דנון ב- 5/07 העותרת 1 עברה לסייע לעותרת 2 בהיותה עובדת כחוק והעותרת 2 פנתה למשיב בבקשה להכיר בעותרת 1 כעובדת שלה, אך המשיב סירב. נטען כי העותרת 2 הינה נכה בדרגה הגבוהה ביותר, מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה וזכאית לקצבת נכות וקבלת שירותים מיוחדים בדרגה הגבוהה ביותר. העותרת 2 קיבלה ביום 30.5.07 היתר להעסקת עובד סיעודי זר והיא מוגדרת כחולה סיעודית לחלוטין, מרותקת לכסא גלגלים, סובלת מפצעי לחץ, בעלת תעודת עיוור וללא יכולת שליטה על הסוגרים.

נטען כי מאז שהחלה העותרת 1 לטפל בעותרת 2 מצבה של העותרת 2 השתפר מאוד, היא עברה ממצב של תת משקל למצב שכיום אינה בתת משקל, היא מסוגלת לתקשר עם הסביבה ואינה מחוברת לקטטר עוד. כן נטען כי משפחתה של העותרת 2 ניסתה מספר רב של פעמים להעסיק עובדות זרות, אך בשל הטיפול הסיעודי הסבוך בעותרת 2, בלתי אפשרי למצוא מטפלת סיעודית מתאימה ו/או המוכנה לעמוד בתנאי העבודה הקשים והעותרת 1 היא היחידה שמצליחה לשאת בנטל הטיפול הקשה לשביעות רצון החולה ובני משפחתה. צורפו על כך אישורים. כן נטען כי יש חשיבות גדולה לא להחליף את המטפלת אליה התרגלה המטופלת והחלפת המטפלת עלולה לגרום להתדרדרות במצבה של העותרת 2 וצורפה על כך חוו"ד רפואית.

העותרות טוענות כי השיקול ההומניטארי ומידת הקשר והתלות בין המטופל למטפל גוברים במקרה זה על הקריטריונים של נוהל העברת עובד ממעסיק למעסיק או על דרישות החוק. נטען כי שיקול הדעת של שר הפנים הינו רחב מאוד ולכן אין לקבל את טענת המשיב כי העותרת 1 אינה עונה על תנאי החוק וכי הוראות החוק אינן מותירות לו כל מרווח של שיקול דעת.

המשיב טוען כי דין העתירה להדחות, מכיוון שהעותרת 1 שוהה בישראל תקופה של למעלה מ-9 שנים, במהלכן עבדה כמטפלת סיעודית ברישיון אצל מעסיקה אחת והיתר העבודה, כמו גם אשרת השהייה של העותרת, פקעו כבר ביום 3.5.07 עם פטירתה של המעסיקה הקודמת. למרות זאת, החלה העותרת 1 לעבוד אצל העותרת 2 ללא היתר וכשתוקף אשרתה כבר פג.

כמו כן, ביום 6.9.09 ניתן פסק דינו של בימ"ש זה, הדוחה עתירה קודמת שהוגשה על ידי העותרות ומורה לעותרת לעזוב את ישראל עד ליום 15.12.09, אך העותרות עשו דין לעצמן ולא קיימו את הוראות פסק הדין. נטען כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר תום לב מובהק של העותרות, משום שהעותרת פנתה בבקשתה אל המשיב וכעת אל ביהמ"ש כשכפיה מוכתמות ולאחר ששהתה בישראל תקופה של קרוב ל-3 שנים באופן בלתי חוקי והפרה את פסק דינו של בימ"ש זה מיום 6.9.09.

כן טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה לגופו של עניין מאחר שאין נימוק ענייני המצדיק חריגה מהדין במקרה זה. על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק אין לאשר בקשת עובד למעבר ממעסיק למעסיק אם מדובר בעובד שנמצא בארץ תקופה של 51 חודש ומעלה והעותרת 1 אינה עומדת בתנאים המקדמיים הקבועים בנוהל. העותרת נכנסה לישראל בשנת 2001, קרי, לפני למעלה מ-8 שנים, אך חרף העובדה שאשרתה פקעה כבר לפני למעלה משנתיים, אף פניה אל המשיב לא נעשתה. המשיב טוען כי הוראות הנוהל המפורשות אינן סובלות אפשרות של חריגה מההוראה ולמשיב אין ברירה אלא לפעול על פי הוראות אלו. כמו כן, טוען המשיב, העותרת 1 אף לא פעלה על פי ההנחיות הקבועות בנוהל, המסדירות את האופן בו על העובד לנהוג מקום שהוא מבקש לעבור למעביד אחר ולא הגישה בקשה למשיב להסדרת מעמדה תוך 60 ימים מיום פטירת המעסיקה הקודמת שלה.

המשיב טוען כי העותרת 1 אף אינה עומדת בתנאי חוק הכניסה לישראל וחידוש רישיון השהיה שלה בישראל יהיה מתן אפשרות לעותרת 1 להמשיך ולשהות בארץ מעבר לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק הכניסה לישראל. המשיב מדגיש כי הוראות סעיף 3 לחוק הכניסה לישראל יחולו רק על מי ששהה בישראל כדין בתקופה שקדמה לבקשתו להאריך את שהייתו בארץ וטיפל במעסיק במשך תקופה של 12 חודשים לפחות וכעת הוא מבקש להמשיך ולסעוד את מעסיקו מעבר לתקופה המקסימלית של 5 שנים ו-3 חודשים. אין זה המצב כאן. העותרת 1 שהתה בארץ שלא כדין עובר לתחילת עבודתה אצל העותרת 2 ופעלה בניגוד לנהלי המשיב המאפשרים הגשת בקשה תוך 60 יום והחלה לעבוד אצל העותרת 2 על אף שידעה כי היא כבר שוהה בארץ תקופה העולה על 51 חודשים הקבועים בנהלים.

לטענת המשיב, למרות שאין חולק על מצבה הבריאותי הקשה של העותרת 2, מצב דברים לפיו ינוהל הליך מתן האשרות אך ורק בהסתמך על העדפות המטופלים הינו מצב בלתי מתקבל על הדעת ובבסיסם של הנהלים ומדיניות של משרד הפנים עומדים שיקולים ענייניים ורלוונטיים למדיניות ההגירה של מדינת ישראל אשר התגבשה לאורך השנים ועוגנה בחקיקה מוסדרת.

המשיב טוען כי העותרות לא הראו כל פגם מנהלי שנפל בהחלטת המשיב ודין העתירה להדחות.

דיון:

סעיף 3א' לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן: "החוק" או "חוק הכניסה לישראל"), המתייחס לאשרות ורישיונות ביקור הניתנים לעובדים זרים, קובע כך:

"3א.(א)על אף הוראות סעיף 3(2) רשאי שר הפנים להאריך רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לתקופות שלא יעלו, יחד, על חמש שנים, ובלבד שתקופת ההארכה הראשונה לא תעלה על שנתיים ושכל אחת מתקופות ההארכה שלאחריה לא תעלה על שנה אחת.

(ב)הוארך לפי הוראות סעיף קטן (א) רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לשם העסקתו במתן טיפול סיעודי, לתקופה כוללת של חמש שנים (בסעיף קטן זה – תקופת ההארכה הכוללת), רשאי שר הפנים להאריך את הרישיון לשם המשך העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, בהתקיים התנאים המפורטים להלן:

(1)העובד הזר הועסק במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת;

(2)גורם מוסמך שאינו מועסק ואינו בעל ענין בחברה העוסקת בתיווך עובדים זרים או בהעסקתם, נתן, לאחר שנפגש עם המטופל במקום מגוריו, חוות דעת בכתב בדרך שקבע השר, כי הפסקת העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל תגרום לפגיעה קשה במטופל. בפסקה זו, "הגורם המוסמך" – עובד סוציאלי בעל כישורים כפי שקבע שר הפנים, רופא או אח מוסמך.

(ג)פקע תוקפו של רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר, לא יינתנו לאותו עובד זר אשרה ורישיון חדשים לישיבת ביקור לפי הוראות סעיף 2(א)(2),לשם העסקתו בישראל, לתקופה המסתיימת לאחר תום חמש שנים ושלושה חודשים מיום שניתנו לו אשרה ורישיון כאמור, לראשונה, ולגבי עובד זר שמתקיימות לגביו הוראות סעיף קטן (ב) – לאחר שחדל לעסוק בטיפול באותו מטופל, ולא יוארך לפי הוראות סעיף זה, לתקופה המסתיימת כאמור, רישיון חדש לישיבת ביקור שניתן לו.

(ג1)על אף האמור בסעיף קטן (ג), רשאי שר הפנים להאריך רישיון לישיבת ביקור שניתנה לעובד זר, או להעניק לעובד זר אשרה ורישיון חדשים, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה, שקבע שר הפנים בהתייעצות עם שר האוצר ובהסכמת שר התעשיה המסחר והתעסוקה.