בכר נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ניידות) מיום 8/9/2011 לפיה נקבע כי למערער אין מוגבלות בניידות.

2.התשתית העובדתית –

המערער, יליד 1948, סובל ממגבלות אורתופדיות בקרסול ימין ובברכיים.

3.המערער מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% - נכות רפואית.

4.ביום 1/8/2011 התכנסה וועדה רפואית מדרג ראשון לדון בענייניו של המערער וקבעה כי המערער מוגבל בניידות לפי סעיפים ו(א)(3) ו- ג(7).

5.המוסד לביטוח לאומי ערער על החלטה זו, וביום 28/8/2011 התכנסה וועדת עררים, אשר שינתה את קביעת הועדה מדרג ראשון וקבעה כי המערער אינו מוגבל בניידות.

6.על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שבפני.

7.טענות הצדדים –

לטענת המערער, לא חל כל שינוי במצבו הבריאותי, ולכן לא ברור מדוע הועדה משנה את החלטתה. בנוסף, הוועדה לא נימקה את החלטתה לביטול אחוז המוגבלות ו/או מדוע לא ניתן לבצע יישום חלקי לסעיף המוגבלות בברכיים ובקרסולים, כפי שקבעה הודעה מדרג ראשון.

לטענת המשיב, לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה לעררים. הוועדה שמעה ובדקה את המערער, עיינה במסמכים הרפואיים ואף ציינה את הניתוח שעבר.

הוועדה הסבירה שאין בממצאי הבדיקה כדי לקבוע אחוזי מוגבלות בניידות שכן הממצאים אינם מקנים אחוזי נכות לפי הסכם הניידות.

לנימוקי הערעור צורפו מסמכים מאוחרים לוועדה ולפיכך אינם רלוונטיים לערעור זה.

לאור כל זאת סבור המשיב שיש לדחות את הערעור.

8.דיון והכרעה –

אקדים ואציין כי דין הערעור להידחות.

להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999). עוד נקבע כי קביעת שיעורי הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן. (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 22/6/2006).

9.אחת מהחובות המוטלת הוועדה לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) 1318/01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטתה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356/01 לביא – המוסד לביטוח לאומי (פד"ע יז' 130).