ביתן נ' מורן ואח'

פסק דין

עניינן של שתי התובענות שבפניי הינו נזקים והפסדים שנגרמו לצדדים כתוצאה מתאונת שרשרת, אשר אירעה ביום 26/6/2009 בצומת הרחובות משה דיין – מוטה גור באשדוד. סדר הרכבים המעורבים, אשר נסעו בעת קרות התאונה בשד' משה דיין מדרום לצפון, היה: 1). רכבו של ביתן (תובע בת"ק 31987-01-10); 2). רכבה של אבו (נתבעת בת"ק 31987-01-10, תובעת בת"ק 52729-10-10); 3). רכבו של שמעוני (נתבע בשתי התובענות); 4). רכבו של קיקוז (נתבע בשתי התובענות).

על פי הנטען בכתב התביעה בת"ק 31987-01-10, עת נסעה בתו של ביתן (להלן: אור) ברכבו בשד' משה דיין באשדוד מדרום לצפון והתקרבה לצומת הרחובות משה דיין – מוטה גור, האטה את הרכב עד כדי עצירה מוחלטת, שכן הרכב שנסע לפניה נעצר לפני הכניסה לצומת. בשלב זה חשה אור בחבטה חזקה בחלקו האחורי של הרכב, ולאחר מכן בשתי חבטות נוספות בפרקי זמן קצרים ביניהן. לדברי ביתן, רכבה של אבו אשר נסע מאחורי רכבו ולא שמר על מרחק מספיק ממנו, פגע בעוצמה בחלקו האחורי של הרכב; לאחר מכן פגע שמעוני, אשר נסע מאחורי אבו, ברכבה של אבו אשר הוטח קדימה ופגע שוב ברכבו; ואז פגע קיקוז, אשר נסע מאחורי שמעוני, ברכבו של שמעוני אשר הוטח קדימה, פגע שוב ברכבה של אבו, אשר הוטח קדימה ופגע שוב ברכבו. לטענת ביתן, האחריות לנזקים אשר נגרמו לרכבו כתוצאה מתאונת השרשרת רובצת לפתחם של אבו, שמעוני וקיקוז, מאחר ולא שמרו על מרחק סביר ביניהם ובין רכבו.

על פי הנטען בכתב התביעה בת"ק 52729-10-10, רכבה של אבו האט את נסיעתו מאחורי רכבו של ביתן, כאשר לפתע נפגע בעוצמה מאחור ע"י רכבו של שמעוני, שנפגע קודם לכן ע"י רכבו של קיקוז, ונהדף על עבר רכבה של ביתן. על כן, טוענת אבו כי אחריות להפסדים אשר נגרמו לה כתוצאה מתאונת השרשרת רובצת לפתחם של שמעוני וקיקוז.

לטענת שמעוני, עת עמד בטור רכבים מאחורי רכבה של אבו, רכבו של קיקוז הגיח לפתע מאחור, פגע בעוצמה בחלקו האחורי של רכבו והדף אותו על עבר רכבה של אבו. עוד טוען שמעוני כי פוצה על מלוא נזקיו ע"י חברת הביטוח של קיקוז, דבר המלמד על אחריותו של קיקוז לתאונה.

לטענת קיקוז, הצטרף לתאונה קיימת אשר נגרמה בעקבות פגיעתה של אבו ברכבו של ביתן ופגיעתו של שמעוני לאחר מכן ברכבה של אבו. על כן, קיקוז טוען כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על אבו, שכן הרכבים המעורבים החלו לפגוע זה בזה רק לאחר שאבו פגעה ברכבו של ביתן.

בדיון לפניי העידו אור ושתי עדות – אביה ושירן – אשר היו יחד עימה ברכב בעת התאונה, וכן שמעוני וקיקוז.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנוכחתי לדעת כי נשמעו גרסאות מנוגדות לאופן קרות התאונה, בהסכמת הצדדים מיניתי את המכון הישראלי לפוליגרף כמומחה מטעם בית המשפט בשתי התובענות, על מנת שייתן חוות דעתו בשאלות שבמחלוקת.

מחוות דעתו של המומחה עולה כי אבו נשאלה שתי שאלות: 1). האם נפגעת מאחור לאחר שפגעת ברכב של ביתן? – השיבה בשלילה; 2). האם שמעוני פגע ברכבך ואח"כ פגעת ברכב של ביתן? – השיבה בחיוב. בתוצאות המבדקים אובחנו תגובות פיזיולוגיות המצביעות על אמירת אמת בשתי השאלות. גם שמעוני נשאל שתי שאלות: 1) האם ראית שאחרי שאבו פגעה ברכבו של ביתן פגעת ברכב של אבו? – השיב בשלילה; 2). האם קיקוז פגע ברכבך ואח"כ פגעת ברכב של אבו? – השיב בחיוב. בתוצאות המבדקים אובחנו תגובות פיזיולוגיות המצביעות על אמירת אמת בשתי השאלות. קיקוז נשאל: 1) האם ראית שהדפת את הרכב של שמעוני לרכב של אבו? – השיב בשלילה; 2). האם התאונה קרתה כאשר שמעוני בלם בפתאומיות לפניך? – השיב בחיוב. בתוצאות המבדקים אובחנו תגובות פיזיולוגיות המצביעות על אמירת אמת בשתי השאלות.

ממכלול הראיות בתיק, ובכלל זה מעדויות הצדדים ועדיהם ומחוות דעת המומחה, עולים שני תרחישים אפשריים לאופן קרות התאונה. תרחיש א' הינו כנטען ע"י ביתן וקיקוז – דהיינו, הרכבים המעורבים החלו לפגוע אחד בשני לאחר שאבו פגעה ברכבו של ביתן (ואז שמעוני בלם, נפגע מאחור ע"י קיקוז ונהדף אל עבר אבו, אשר נהדפה אל עבר רכבו של ביתן ופגעה בו שוב). תרחיש ב' הינו כנטען ע"י אבו ושמעוני – דהיינו, הרכבים המעורבים החלו לפגוע אחד בשני לאחר שקיקוז פגע ברכבו של שמעוני (אשר נהדף אל עבר אבו, אשר נהדפה אל עבר ביתן). לאחר שעיינתי לעומק בחומר הראיות, מצאתי כי בנסיבות המקרה תרחיש ב' הינו ההסבר הסביר ביותר לאופן קרות התאונה.

כאמור, תרחיש א' מתואר בכתב התביעה של ביתן ובכתבי ההגנה של קיקוז, וכן נתמך בעדותה של אור, לפיה חשה בשלוש חבטות נפרדות ברכבה (כאשר ברי כי שלוש החבטות ברכבו של ביתן נגרמו ע"י אבו – הראשונה כתוצאה מהפגיעה הראשונה של אבו ברכבו של ביתן, השנייה כתוצאה מהדיפת אבו אל עבר ביתן בעקבות פגיעת שמעוני באבו, השלישית כתוצאה מהדיפת אבו אל עבר ביתן בעקבות הדיפת שמעוני אל עבר אבו לאחר פגיעת קיקוז בשמעוני). ברם, לא ניתן לראות באור – בתו של ביתן – כעדה ניטראלית לחלוטין, ועל כן יש להתייחס לעדותה בזהירות.

מנגד, תרחיש ב' המתואר כאמור בכתבי הטענות של אבו ושמעוני, נתמך בעדותה של אביה, אשר ישבה ברכבו של ביתן בעת התאונה, וכן נתמך בממצאים העולים מחוות דעת המומחה. אביה העידה כי אור בלמה את רכבו של ביתן על מנת לא לפגוע ברכב שבלם בפתאומיות לפניה, כי בעקבות זאת אבו בלמה גם היא, וכי שמעה חבטה או שתיים קודם לפגיעת אבו ברכבו של ביתן (ראו פרוט' מיום 16/6/2011, עמ' 4, ש' 8-12). מצאתי ליתן לעדותה של אביה משקל גבוה, שכן מדובר בעדה אובייקטיבית שאינה מעוניינת בתוצאות ההליך. עדות זו מתיישבת עם טענתם של אבו ושמעוני כי התאונה אירעה עת שמעוני נפגע מאחור ע"י קיקוז, נהדף אל עבר אבו, אשר נהדפה על עבר ביתן. כמו כן, מממצאי הפוליגרף עולה כי אבו נפגעה ע"י שמעוני קודם לפגיעתה בביתן, וכי שמעוני נפגע ע"י קיקוז קודם לפגיעתו באבו. בנסיבות אלה, התרחיש לפיו קיקוז גרם לתאונה עת פגע מאחור בשמעוני, אשר נהדף אל עבר אבו, אשר נהדפה אל עבר ביתן, נראה כהסבר הסביר ביותר לאופן קרות התאונה. בנוסף, אף מעדותו של קיקוז עצמו עולה כי שמעוני עצר את רכבו באופן פתאומי, כי לא ראה את שמעוני בזמן, וכי לא הספיק לבלום את רכבו טרם הפגיעה בשמעוני (ראו פרוט' מיום 16/6/2011, עמ' 5 ש' 22-24). עדות אף זו מתיישבת עם עדותה של אביה, לפיה הרכבים שבטור בלמו ולאחר מכן נשמעו פגיעות ברכבים שמאחורי ביתן.

תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כי:

"לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה."

כאשר קיקוז עצמו מודה כי לא הספיק לעצור בזמן ולמנוע את הפגיעה בשמעוני, אין בידי אלא לקבוע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על קיקוז, עת לא שמר על מרחק סביר מרכבו של שמעוני ולא הספיק לבלום את רכבו טרם הפגיעה בו, פגיעה אשר גרמה לתאונת השרשרת בה ניזוקו יתר הצדדים. לעניין טענת ביתן כי גם אבו ושמעוני לא שמרו על מרחק סביר ביניהם ובין רכבו, הרי שלדידי אין זה סביר לצפות מנהג הנוסע במהירות איטית בטור רכבים לפני כניסה לצומת כי ישקלל את האפשרות של פגיעה מאחור ע"י רכב זה או אחר בחישוב המרחק עליו לשמור מן הרכב שלפניו. ברי כי פגיעה מאחור ע"י רכב פרטי הנע במהירות של 40 קמ"ש אינה כפגיעה מאחור ע"י משאית הנעה במהירות של 70 קמ"ש, ובנסיבות בהן נהג נוסע בטור רכבים הנע במהירות איטית – אין זה סביר לצפות ממנו לשמור על מרחק של 10 מטרים ויותר מן הרכב שלפניו אך ורק כדי למנוע את האפשרות כי ייהדף אל עבר רכב זה בעקבות פגיעה של משאית או רכב כבד אחר שלא הספיק לבלום בזמן. לשון תקנה 49(א) שלעיל הינו ברור – על הנהג לשמור על מרחק שיאפשר בלימת רכבו תוך מניעת פגיעה ברכב שלפניו. עליו לצפות כי הרכב שלפניו עשוי לבלום בפתאומיות בשל סיבה זו או אחרת, ולשמור מרחק סביר ממנו בהתאם לכך, אולם אין עליו לחשב מרחק זה תוך ציפיית האפשרות שמא ייפגע מאחור ע"י מאן דהוא וייהדף קדימה אל עבר הרכב שלפניו.

נוכח כל האמור לעיל, הנני קובעת כדלקמן:

1). התביעה בת"ק 31987-01-10 מתקבלת כנגד נתבעים 3 ו-4 ונדחית כנגד נתבעים 1 ו-2. נתבעים 3 ו-4 ישלמו לתובע ביחד ולחוד סך של 1,899 ש"ח בגין נזקיו המוכחים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, אגרת בית משפט בסך 50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, נתבעים 3 ו-4 ביחד ולחוד ישיבו לנתבעים 1 ו-2 סך של 500 ₪ + מע"מ כל אחד בגין שכר טרחת המומחה אשר שולם על ידם.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.

2). התביעה בת"ק 52729-10-10 מתקבלת כנגד נתבעים 2 ו-3 ונדחית כנגד נתבע 1. נתבעים 2 ו-3 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 3,934 ש"ח בגין הפסדיה המוכחים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, אגרת בית משפט בסך 50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.