בית משפט השלום אינו מוסמך לחייב נתבע בפרסום לשון הרע לפרסם התנצלות

1.         עניינה של החלטה זו בשאלה האם מוסמך בית משפט השלום לחייב בעל דין הנתבע בפרסום לשון הרע לפרסם התנצלות על הפרסום שעשה.         

            בסעיף 23(ב) לכתב התביעה עותרים המשיבים התובעים למתן צו עשה לאמור:

            " לגרום למבקשים - הנתבעים על חשבונם התנצלות במועד באופן בהבלטה ובנוסח כפי שייקבע בית המשפט באתר במשך 30 יום ובעתון ידיעות אחרונות".

2.         לטענת המבקשים - צו עשה מסוג "התנצלות" המבוקש הוא צו שלא ניתן להעריך את שוויו, ונוכח הסמכות השיורית הנתונה לבית המשפט המחוזי, והקבועה בסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, אין לבית משפט השלום סמכות לדון בסעד זה המבוקש ע"י המבקשים.

3.         בתגובתם, טוענים המשיבים כי הסעד של "התנצלות" אינו אלא חלק בלתי נפרד מסעד של "התיקון" או של "ההכחשה" הקבועים שסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, אשר בית משפט השלום מוסמך לתיתו.         

            עוד טוענים כי סמכותם של בתי משפט השלום ליתן סעד של "התנצלות" מעוגנת אף בחוק, לרבות בהוראות סעיף 51 (א) 2 לחוק בתי המשפט.

4.         אומר מייד - סעד של "התנצלות" - הוא בפני עצמו - איננו ולא יכול להיות חלק בלתי נפרד מסעד של "תיקון" או "הכחשה", הקבוע בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965.

5.         נלמד זאת מן ההסטוריה החקיתית של חוק איסור לשון הרע, אשר בסעיף המקורי כי הצעת החוק בנוגע לסעדים נוספים שרשאי בית המשפט ליתן, נכללה מלבד הסעד הכספי, אף המילה "התנצלות" ובאופן מפורש; ובלשון הצעת החוק:

            "הנפגע על ידי פרסום לשון הרע, זכאי לסעד בתובענה אזרחית. בית המשפט הדן בתובענה - רשאי לפסוק לנפגע פיצויים והוא רשאי ליתן צו מניעה או להשמיד את הדבר שבו פורסמה לשון הרע, או צו האוסר הפצתו, או צו לפרסם "תיקון" או "התנצלות". (הצע"ח 504 עמ' 142 - 143).

6.         על כוונת הדברים עומד מציע הצעת החוק. בסעיף 3 לדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע תשכ"ב- 1962 (בהצע"ח 504, עמ' 142, 146) בלשונו: "לפי החוק הקיים, אין סנקציות אזרחיות נגד פירסום לשון הרע, אלא צו מניעה ופיצויים. לפי החוק המוצע, יהיו לבית המשפט סמכויות נוספות: הוא יוכל, במשפט האזרחי, לצוות על פירסום תיקון או "התנצלות" או על השמדת הדבר שבו פורסמה לשון הרע או על איסור הפצתו".

7.         בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 אין עוד בית המשפט מוסמך לחייב את הנתבע להתנצל.

8.         נראה איפא כי - בהצעת החוק הוצע כי בית המשפט יהיה מוסמך גם לחייב את הנתבע להתנצל, בפני הנפגע, המחוקק חזר בו מן ההצעה הזו בנימוק שלהתנצלות אין ערך אם אינה נעשית מרצון חופשי ובלב שלם.

            ראה: שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 360.

9.         בסופו של דבר, בנוסח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965 אשר התקבל ע"י הכנסת, הושמטה המילה "התנצלות", ובמקומה באה המילה "הכחשה".

            נוסח החוק שהתקבל, ואשר הוא הקובע - מדבר על סמכות בית המשפט להעניק צו לפרסם "תיקון או הכחשה" בלבד.

10.        ראינו איפא כי המחוקק השמיט ובכוונת מכוון את המילה "התנצלות" שהיתה בהצעת החוק, ולא כלל אותה בנוסח החוק עצמו.

11.       בית המשפט לא יתעלם מרצונו זה של המחוקק משהורה שלא להתיר לבית המשפט לדון בתובענה לסעד של "התנצלות" אשר אין בית המשפט מוסמך לפסוק בו.

12.       התכלית החקיקתית למניעת הסמכות למתן סעד של "התנצלות" היא כי המדובר בעניינים שבלב, הנוגעים לרגש ולבחירה אישית. אומנם מטבען של ערכאות שיפוטיות שהן נאלצות להתערב באוטונומיה הפרטית של המתדיין על מנת לעשות משפט צדק, אולם, כפי שאין בית המשפט מחייב ונמנע מליתן צו כנגד אדם לאהוב פלונה או פלונית או לסלוח למאן דהוא, כך אין בית המשפט יכול לחייב את המתדיין בהתנצלות.

13.       ההתנצלות, להבדיל מתיקון או הכחשה - היא פעולה אישית שהיא בנפשו של אדם, ועל כן איננה נתנת לכפייה, אלא אם כן הדבר נעשה בהסכמתה נתבע.