1. עניינו של פסק הדין: תביעה לפיצוי נזיקי, אשר הגיש בעל כנגד אשתו, בטענה כי היא מסרבת לקבל גט.
2.
העובדות
הצדדים, שניהם חרדים, נישאו כדמו"י ביום 16.6.2003.
כארבעה חודשים לאחר הנישואין, כאשר הנתבעת בהריון, עזבה הנתבעת את הבית, ועברה לבית הוריה.
ביום 22.5.04 נולדה ביתם המשותפת של בני הזוג.
ביום 6.11.03 הגיש התובע תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי בירושלים. ביום י' אדר שני תשס"ה ניתן פסק דין, בו נקבע כדלקמן:
"משכך, ובצירוף סעיפים נוספים להיתר שפורט בגוף פסה"ד, מחליט ביה"ד, כי האישה חייבת לקבל ג"פ מבעלה, וכי מותר לבעל לשאת אישה על אשתו, לאחר שישליש בביה"ד גט וכתובה, ולאחר קבלת היתר מאה רבנים... האמור לעיל הינו להלכה ולמעשה. ואולם, נראה כי לטובת שני בני הזוג כדאי לעשות ניסיון נוסף ואחרון לקיום דיון ביניהם, ולכן ייקבע מועד נוסף לדיון בביה"ד תוך 14 יום, שאליו יזומנו הצדדים. בצמוד להזמנה יישלח גם פסק הדין, והוא ייכנס לתוקף, במידה והאישה לא תתייצב לדיון שייקבע".
ביום 10.10.05 החליט ביה"ד האזורי בירושלים על העברת התיק לביה"ד האזורי בתל אביב, בו התקיימו 2 דיונים בנוכחות הנתבעת ואביה.
בחודש ינואר 2007 הגישה הנתבעת תביעה לשלום בית.
ביום 15.7.2007 קבע ביה"ד האזורי בתל אביב כדלקמן:
"ביה"ד פוסק ברוב דעות: א. האישה חייבת לקבל את גיטה לאלתר כתביעת הבעל לאור מאיסות האישה בעיני הבעל וכן לאור הפירוד הממושך מאוד ביניהם. ב. תביעת שלום הבית של האישה אינה מעשית ואינה נראית לביה"ד כנה על פי האמור לעיל ועל כן היא נדחית. ג. לצדדים אין רכוש משותף וכל צד יישאר עם התכולה שעמו. ד. כל הכרוך לבת הצדדים נדון בערכאה אחרת. ה. במעמד סידור הגט ישלם הבעל לאישה עבור כתובתה ותוספתה 5,000 ש"ח. ו. נתן לפתוח תיק לסידור גט".
ביום 7.10.07 הגישה הנתבעת ערעור על פסק הדין, אשר נדחה ביום 2.4.08.
התובע הגיש תביעה ליתן לו היתר לשאת אישה אחרת. ביום 6.7.09 נעתר ביה"ד האזורי לתביעת התובע והתיר לו לשאת אישה אחרת על פני הנתבעת, בכפוף לקבלת אישורו של נשיא ביה"ד הרבני הגדול. הרב עמאר, הרב הראשי לישראל, אישר את ההיתר. ביום 16.6.2010 החליט ביה"ד הרבני האזורי כי התובע עמד בתנאים אותם קבע ביה"ד למתן היתר נישואין, ופסק כי יש להתיר לתובע לשאת אישה אחרת על אשתו בכפוף לקבלת היתר מאה רבנים. גם על החלטה זו הגישה הנתבעת ערעור. בסופו של יום, נישא התובע לאישה נוספת ביום 15.3.2011.
ביום 24.6.09 הגישה הנתבעת בג"צ על פסק הדין המחייבה לקבל גט. ביום 3.5.10 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ הדוחה את עתירת הנתבעת. לאחר מכן הגישה האישה עתירה נוספת אשר גם היא נדחתה.
3.
טענות התובע
לגרסת התובע יש לראות בהפרתו של ס' 287(א) לחוק העונשין הפרת חובה חקוקה, לפי ס' 63 לפקודת הנזיקין. לטענתו, באי ציותה של הנתבעת להוראות בית הדין האזורי פעמיים וביה"ד הגדול - שחייבה במתן גט, הפרה ומפרה האישה את ס' 287(א) לחוק העונשין.
כמו כן נטען כי יש לראות בהפרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א 1991, ובעיקר ס' 3 לו - הפרת חובה חקוקה לפי ס' 63 לפקודת הנזיקין. בנסיבות חייו של התובע, החי אורח חיים חרדי, אי קבלת הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתו לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות. התובע מרגיש כי ערכו בקהילה נמוך, הוא מרגיש בידוד חברתי, השפלה כבדה, בושה ועוגמת נפש.
כמו כן נטען כי יש לראות בהפרתו של ס' 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. התובע טוען כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, זכויות חברתיות והזכות להינשא ולהוליד ילדים. התובע טוען כי רבה הפגיעה בכבודו וחירותו נוכח העובדה שבמשך שנים הוא מבקש להשתחרר מכבלי קשר שאינו רוצה בו, ונמצא מחויב לקשר נישואין בעל כורחו. אין ספק כי חירותו ורצונו כאדם חופשי נפגעים אנושות, וזאת בתחום שהוא לב ליבם של חיי הפרט, ובו אמורים להשתקף מאווייו, רצונותיו ויכולת הבחירה שלו באופן מלא ומוחלט.
עוד טוען התובע להחלתה של עוולת הרשלנות: לטענתו, בענייננו מצטרפת לחובת הזהירות המושגית חובת הזהירות הקונקרטית. הצדדים נשואים זל"ז, התובע סבל קשות מהתנהגותה של הנתבעת, כאשר למעלה מ - 7 שנים מתדיינים הצדדים ביניהם בביה"ד הרבני, בשל רצונו של התובע לקבל גט. מקריאת החלטות ביה"ד הרבני, בג"צ והעדויות, עולה כי הנתבעת בחרה להתעלם מסבלו של התובע בתירוצים רבים ושונים.
הנתבעת התעלמה מבקשות התובע ומהוראות ביה"ד הרבני המחייבות אותה לקבל גט וכן מהמלצות ביהמ"ש העליון. בכך אין ספק כי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והיה עליה לצפות כי בכך היא גורמת סבל לבעלה.
בענייננו אין ספק כי סירובה של הנתבעת לקבל הגט הוא הסיבה לסבלו הרב, על היבטיו והקשר הוא ישיר. דהיינו, מתקיימת הסיבתיות. בהתאם למבחן ה"אדם הסביר", הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי בעלה וסטתה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי. זאת, בכך שסירבה ומסרבת במשך תקופה ארוכה לבקשת בעלה להתגרש, היתלה ומהתלת בו במשך שנים ארוכות, ובייחוד - בהפרתה את החלטות שני בתי דין שונים שחייבו אותה לקבל גט מבעלה. אין ספק כי כל אדם סביר היה צופה כי התנהגות זו תגרום לנזק רגשי, נפשי וחברתי לתובע ולפגיעה בכבודו. האישה חבה חובת זהירות לבעלה, היא נהגה ונוהגת ברשלנות עת מפרה היא חובת זהירות זו, שעה שיכולה היתה לצפות את הנזק שייגרם כתוצאה מההפרה, לכבודו של הבעל, למעמדו בחברה, לחירותו ולנפשו.